"גם חודש לחיות זה הרבה זמן", אמר הרופא האונקולוג לאביחי קמחי (46).  הרופא אחז בידיו את תוצאות הבדיקות של אביחי שהצביע באופן חד משמעי על סרטן ריאות עם שתי גרורות למוח. אביחי, שעמד על כך שנכנה אותו בשמו הפרטי בכתבה, נעץ את עיניו ברופא. בבת אחת היכה בו כמו ברק ההסבר לכאבי הראש העזים, להקאות ולסחרחורות שמהם סבל בשלושת החודשים האחרונים.  גזר דין מוות פתאומי באמצע החיים? הוא הסתכל על אשתו שהיתה לידו וחש צער עצום על עצמו ועל כך שיהיה עליהם להיפרד.

לאט לאט, בתוך ימים ארוכים של הפנמת הידיעה המרה, טלטלות ומשברים, הוא מחליט להדוף את גזר הדין ולהסתכל לסרטן בעיניים. היום, כמעט חמש שנים אחרי שאובחנה אצלו המחלה לראשונה, הוא הספיק להוציא את ספרו "רשימון סרטן", שבו תיעד באופן שוטף ובזמן אמת את כל תהליך המחלה: הכאבים, התשישות, העליבות, היאוש, התקווה ונחישות הברזל לשרוד. מתוך המחלה הוא גם מצא את היעוד החדש שלו בחיים: לעזור ולתמוך בחולי סרטן אחרים, ולכתוב שירה. בינתיים הוא הספיק להוציא כבר שני ספרי שירה: "ללכת", ו"לנווט לבד בחושך".

אחרי סדרה של טיפולים אינטנסיביים של ניתוח להסרת גידול מהמוח, כימותרפיה שכללה גם טיפול ביולוגי, הקרנות והקרנה נקודתית (רדיוסרג'רי), הפנים של אביחי עדיין חלקות, צעירות. הוא מדבר ברהיטות ובשטף. "תפסיקי אותי כשאת רוצה, אני יכול לדבר הרבה", הוא אומר. אני מציעה שנתחיל קצת לפני שהתגלה הסרטן. "איפה היית בחיים לפני המחלה?"

"הייתי קצין לוגיסטיקה של יחידות שדה בצבא קבע", מתחיל אביחי את סיפורו. 25 שנה שירת בצבא בסך הכול, לפני שהחליט לפרוש. "הצבא לא מתאים לאנשים כמוני. מצד אחד אני ממושמע מאוד וקונפורמיסט, ומצד שני אני חדשן ועם המון דמיון. הצירוף של שני אלה במערכת כל כך שמרנית כמו הצבא הוא רע מאוד לנפש ופגע בי מאוד. רציתי לעזוב את הצבא, להיות איש עסקים ולעבוד בסביבה משוחררת".

היו לו כל הנתונים שיכלו לאפשר לו מעבר קל לחיים האזרחיים: תואר ראשון בכלכלה ולוגיסטיקה בהצטיינות יתרה ותואר שני במנהל ומדיניות ציבורית. אבל הוא התמהמה. מלחמת לבנון השנייה הכריעה עבורו את הכף. הוא ביקש לפרוש בצורה מסודרת, אבל לא להתמהמה עוד.

באוגוסט 2006 הוא השתחרר בדרגת סגן אלוף וחזר לחיים האזרחיים, באיחור של עשרים וחמש שנה להרגשתו. לאשתו, שלמדה כימיה, היה עסק קטן לטיפול בבעיות עור והוא הצטרף כאיש הלוגיסטיקה. השיתוף ביניהם היה מוצלח והעסק התחיל להתרחב ולשגשג. שנתיים לאחר שאביחי הצטרף הם התחילו להעסיק אנשים נוספים, הרחיבו את העסק שכלל כעת גם רפואה משלימה, השקיעו כסף נוסף וחשבו לפתוח עוד סניפים. ואז במאי 2009 הגיעה הסרטן שגדע את כל התוכניות.

החלום שהביא למהפך

"הסרטן לא מגיע בבת אחת", אומר אביחי. במשך שלושה חודשים ארוכים של סבל הזדחל הסרטן פנימה, הוא מתאר: כאבי ראש עזים, סחרחורות, בחילות והקאות בלתי פוסקות. התסמינים הלכו והתגברו והרופאים התקשו למצוא את הסיבה.

"בסך הכול נראיתי אדם בריא, אז שיגעו אותי עם כל מיני אבחנות שגויות". רופא אחד אבחן זיז בחוט השדרה, רופא אחר אבחן ורטיגו. אף אחד, כולל רופא המשפחה, לא הפנה אותו לבדיקות יסודיות ומקיפות, "ואני לא הייתי מספיק חכם בשביל פשוט ללכת לבית חולים ולעשות סי-טי".

כשלבסוף הגיע אביחי לבית החולים הוא היה על סף קריסה. הכירורג שהגיע אליו עם תוצאות הבדיקות התבונן בו בעיניים עצובות ואמר: "יש לך שני נגעים בראש".  אביחי מסביר שאפילו בבית החולים מהססים להשתמש במילה המפחידה. "אתה מתכוון שיש לי גידולים?" הוא שאל, והרופא הנהן לחיוב. לפי תוצאות הבדיקות הסרטן כבר היה במצב מתקדם מאוד.

לפי האונקולוג שליווה את אביחי לאורך המחלה, וביקש שלא להזכיר את שמו, האבחנה הייתה סרטן בריאה עם גרורות לבלוטות הלימפה ולמוח. אותו אונקולוג ציין שיש נתונים על כך שחולים עם גוש יחיד בריאה וגרורה אחת למוח נרפאים לעתים. אצל אביחי מצאו סרטן מפושט בריאה ושתי גרורות למוח. מה הסיכויים לשרוד במקרה כזה? האונקולוג לא שש לתת תשובה חד משמעית. "אסור להגיד לאדם שהוא הולך למות, עובדה שאני חי", אומר היום אביחי בלהט, "אני לא רציתי להאמין שאני הולך למות. הרצון לחיות למען האחרים ולמען עצמי היה חזק מכל תחושה אחרת".

כשלב ראשון של טיפול במחלה נקבע שאביחי יעבור ניתוח בו יוסר אחד מהגידולים במוח שכבר סיכן את חייו, דבר שגם יעזור להחליט על סוג המשך הטיפול. המנתח הצליח להסיר את הגידול באופן מושלם, ואביחי חשב שעבר כעת את השלב הקשה ביותר. "זו היתה תמימות, אך לא טעות", הוא כותב בספרו "רשימון סרטן". "בזכות המחשבה האופטימית התאוששתי מהר".

כשבוע לאחר הניתוח היה לאביחי חלום שהשאיר בו רושם עז. בחלום הוא השתתף במפגש  שפרטיו נשכחו ממנו, אבל הייתה בו הודעה שכאילו הושתלה במחשבתו. בהודעה נאמר שניתנה לו הזדמנות שנייה לחיים ושהוא יגשים את יעודו.

אביחי לא התחבט בשאלה האם החלום היה פרי דמיונו או משאלת לב. הוא האמין בו בכל לבו. הוא חש שקורה לו "משהו של פעם בחיים". נחוש לממש את מה שהופיע בחלום הוא קם למחרת ורשם לעצמו על פתק את המשפטים הבאים: "אני אחלים לגמרי, אזכה בבריאות תקינה, ניתנה לי הזדמנות שנייה, אנצל את ההזדמנות בדרך גלויה". את הפתק הוא הניח במגירה הראשונה בשידה ליד שולחן העבודה שלו מתוך מחשבה שכל יום הוא יוציא את הפתק, יקרא את המשפטים ויחזור וישנן אותם לעצמו.

כתיבה במקום מריחואנה

ביום למחרת, כמו המשך לאותו חלום, התעורר בו דחף עז לכתוב ולתעד את כל מה שעובר עליו בתוך המחלה. הכתיבה הייתה בשבילו חבל הצלה של התכנסות פנימה, אי של שקט ושלווה מול הכאוס והסבל. "היא החליפה כדורים נגד דיכאון, עישון מריחואנה רפואית, שיחות עם פסיכולוג, או השתתפות בקבוצות תמיכה […] זו הייתה אחת הדרכים החשובות בהתמודדותי עם המחלה", כותב אביחי.

הוא תיעד כל יום ויום בחייו בתוך המחלה. את הטיפולים, את תופעות הלוואי הקשות, את הבדידות, את האהבה האינסופית בתוך המשפחה וגם את החרדות, את הקשיים הכלכליים, את החברים שתמכו ואת האחרים שלא מצאו את הכוח ונטשו. הכותרת היתה "מה אני לומד", מתוך מחשבה שמה שהוא כותב עשוי לעזור לאחרים.

"אני מאמין בך. אני מבקש ממך שתסתער עליי בלי לחשוש", אמר אביחי לאונקולוג שלו שהציע תוכנית טיפולים אגרסיבית שכללה הקרנות לראש, הקרנות לריאות וטיפול כימותרפי ששילבו בו תרופה ביולוגית ניסיונית. אביחי ניסה להכין את עצמו לטיפול הכימותרפי שהיה הראשון בסדרה. הוא קרא את חוברות ההסברה של בית החולים, של חברות התרופות ושל האגודה למלחמה בסרטן. הוא שוטט שעות באינטרנט. אבל, כפי שהוא כותב, אין שום דבר בעולם שבאמת יכול להכין אדם לקבל חומרים כימיים שמוגדרים בכל קנה מידה כרעל, ישירות למחזור הדם שלו. כאשר בהמשך נוספו לכך גם ההקרנות, תופעות הלוואי של הטיפולים סחטו ממנו כל טיפת אנרגיה וחיות. הוא הרגיש שהוא "גמור, אדם שהוא שבר כלי".

בימים שהתאושש מתופעות הלוואי ולפני הטיפול הבא, הצליח אביחי לשזור נקודות אור של חיים נורמליים. כשהוא מספר עליהן בספרו הן כמעט משכיחות את החשיכה של המחלה. "אתמול בבוקר הלכתי ברגל ארבעים דקות, שזה מצויין", "במוצ"ש נלך להופעה של ג'קי לוי 'צחוק עשה לי אלוהים'", "איציק ומורן באו בשבת לביקור עם ג'חנון וסלט ירקות ענק", "עשיתי לי סטייק וישנתי שנת צהריים עמוקה".

באותם ימים קשים גילה אביחי כח אדיר בהנחת תפילין ובתפילה. לכל מי שהיה מוטרד מכך, הוא הודיע חד משמעית שהוא לא חזר בתשובה. אבל הוא מצא דרך משלו להתחבר לחלקים רוחניים בנשמתו. "הקשר עם התפילה והתפילין החזיק אותי בחיים ואת העבודה עשו ד"ר נחושתן והתרופות", כותב אביחי בספרו.

לשכנע את המוח לדבר עם מערכת החיסון

אחרי כשנה וחצי של טיפולים, באוגוסט 2010, הודיעו לאביחי שבצילום הסי-טי האחרון כבר לא רואים גידולים. "אי אפשר להבין את הבשורה הזאת. אתה המום, לא יודע מה לעשות עם זה".

אביחי מעדיף לומר שהוא שרד את הסרטן, לא שניצח אותו. למי ששואל איך הוא שרד הוא אומר שקודם כל היה לו הרבה מזל. יחד עם המזל הייתה רעייתו שאת אהבתה וגדולתה הוא לא יכול לתאר במילים,  ש"עזבה הכול הכול הכול וטיפלה בי כמו בילד".

אביחי מאמין שלגוף יש החוכמה לרפא את עצמו, אבל צריך לדעת איך להפעיל את החוכמה הזאת. צריך לשכנע את המוח שידבר עם מערכת החיסון, הוא מסביר, כי אחרי הכול המחלה הגיעה מכיוון שמערכת החיסון נכשלה, בין היתר מסיבות רגשיות. אביחי היה משתמש בדמיון שלו כדי לעודד את הגוף של בתהליך הריפוי.

הוא מדגים לי כיצד היה מצמיד את ידו לריאות, במקום שבו היה הסרטן, וכאילו מושך אותו לאט לאט, כמו חבל ארוך החוצה. למי שטוען שאין לו מספיק דמיון לדברים כאלה הוא מציע לחשוב על בר המצווה של הבן, או חתונה של הבת. איך הם יראו? מה ילבשו? באיזה מקום זה יהיה? כך לומדים להשתמש בדמיון.

אביחי מספר שהיה לו המזל לבחור את האונקולוג המתאים "שהוא צדיק גדול". היה לו גם המזל להיות מי שהוא עצמו: הוא גילה במהלך המחלה ש"עקשנות, יצר הישרדות, כוח רצון ללא גבול ואופטימיות הם שמות נרדפים לעצמי".