פרופ' ברנה בראון בהתה בתרפיסטית שלה בחוסר אמון ומבוכה. "אמרתי שאני קורסת, אני בהתמוטטות נפשית וזה נורא", היא חזרה על דבריה במחשבה שהתרפיסטית לא שמעה אותה טוב. "את בהתעוררות רוחנית", חזרה התרפיסטית על מה שאמרה קודם, "וזה נהדר".

ההתמוטטות או ההתעוררות של בראון נחתה עליה במפתיע. היא הייתה בעיצומה של קריירה מצליחה כעובדת סוציאלית ובאמצע מחקר מקיף בנושא של בושה ו"פגיעות", במסגרת עבודתה באוניברסיטת יוסטון בטקסס.

עם ההתקדמות במחקר היא התחילה להרגיש אי נוחות פנימית הולכת וגוברת שהפכה לה את הבטן. היא הרגישה שמה שמצאה במחקר מכה לה ישר בתוך הלב. עד שלא יכלה להמשיך במחקר. היא החליטה ללכת למספר פגישות עם תרפיסטית מומחית כדי לצאת מתוך המבוי הסתום ולהתקדם במחקר.

בתהליך הפנימי שעברה מול התרפיסטית שלה, שהיה הרבה יותר ממושך ממה שציפתה, בראון הבינה שלא תוכל לומר שום דבר משמעותי ועמוק על פגיעות ובושה, נושא מחקרה, מבלי שהיא עצמה תעבור מסע פנימי לגלות את הפגיעות ואת הבושה בתוך עצמה.

היא לא הסכימה בקלות לצאת למסע הזה. "יצאתי למלחמה מרה נגד הפגיעות. ניסיתי לדחוף אותה החוצה והיא דחפה חזרה. הדפתי אותה והיא חזרה. לבסוף נכנעתי. הפסדתי בקרב ואימצתי את הפגיעות אל חיקי. הפסדתי בקרב אבל כנראה שהרווחתי את חיי".

על התובנות שלה כיצד החשיפה של פגיעות ובושה מובילים לצמיחה אישית ופריחה היא סיפרה בהרצאה בטד 2010, שזכתה ל-10 מיליון צפיות, ובהרצאה נוספת ב-2012. בהמשך היא פרסמה אותן בספר בשם Daring Greatly (2012) שהיה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

בתוך זירת ההתגוששות

"תשלימו בבקשה את המשפט 'פגיעות היא…'" ביקשה פרופסור בראון מאלפי המרואיינים במחקר שלה. הנה כמה מהתשובות שהיא קיבלה: פגיעות היא לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון "אני אוהב אותך" מבלי לדעת אם אתה אהוב, להיות מפוטר, לחכות לתשובה לביופסיה, להתגרש, להודות שאני מפחד, לשלוח ספר שכתבתי למו"ל, לבקש סליחה. "ואיך זה בשבילך להרגיש את הפגיעות?", היא המשיכה לשאול את המרואיינים. דפיקות לב וידיים מזיעות, מפחיד ומרגש, לחשוף את הבטן מול האויב, להוריד את המסכה ולקוות שהאני האמיתי שלי לא מאכזב, פאניקה ואחריה פליאה ושוב פאניקה, ללכת על חבל מתוח מעל תהום ולדעת שהדרך קדימה וחזרה מפחידות באותה מידה, גוש בגרון ובחזה.

בשביל בראון עצמה, אחת החוויות המפחידות ביותר הייתה לעמוד על הבמה בפורום "טד" ולהעביר את ההרצאה שלה. כפי שהיא כותבת בספרה, מלבד החרדה הרגילה של לעמוד מול קהל של סופר מצליחנים ובעלי ציפיות גבוהות, ההרצאה שלה הייתה האחרונה בסדרה שנמשכה שלושה ימים וסגרה את האירוע כולו. במשך שלושת ימי האירוע היא הקשיבה להרצאות מהמוצלחות ביותר ששמעה בחייה. אחרי כל אחת מהן היא שקעה עמוק יותר בכסא שלה. היא הבינה שאין שום דוגמה שהיא יכולה לחקות, כי ההרצאות שהכי הרשימו אותה היו אלה שבאו מהלב, ללא פורמט ברור. "זה אומר שאני חייבת להיות אני עצמי. אני חייבת להיות פתוחה ופגיעה. אני חייבת להיות חשופה ואני שונאת להיות חשופה. במיוחד לא לפני האנשים האלה שהיו חשובים מידי, מפורסמים מידי, מצליחים מידי […] אצלי הדברים יותר מידי מבולגנים, אני יותר מידי לא מושלמת".

כאשר עלתה לבמה בסופו של דבר, הדבר הראשון שעשתה היה ליצור קשר עין עם כמה אנשים בקהל כדי להרגיש קשר ושייכות, כדי לראות את עצמה כפי שהיא משתקפת בעיניים של מישהו סקרן ומתעניין בקהל.

"אני לא יודעת איך אפשר למדוד הצלחה או כישלון של הרצאה", כתבה בראון, "אבל ברגע שההרצאה הסתיימה ידעתי שאפילו אם נכשלתי, היה ללא ספק שווה בהחלט לעשות את זה".

בסיפור של בראון על התהליך שעברה בטד והתובנות שלה מזה יש הרבה מהתובנות הכלליות שיש לה לגבי מהי פגיעות, למה היא כל כך נפוצה בתרבות שלנו היום, איך אנחנו חוסמים את עצמנו מלהרגיש אותה ולמה חשוב לחבק אותה אל תוך חיינו.

תרבות של מחסור

יש לנו רפלקס כמעט מותנה לומר שאנחנו חיים בתרבות של שפע. בראון טוענת שמבחינה מהותית עמוקה אנחנו חיים בתרבות של מחסור, של "לא מספיק…". כאשר היא ביקשה ממרואיינים במחקר שלה למלא את החסר בשאלה "לא מספיק…" היא קיבלה תשובות כמו: לא מספיק טוב, לא מספיק חכם, לא מספיק רזה, לא מספיק מצליח, לא מספיק מושלם, לא מספיק חזק, לא מספיק מיוחד, לא מספיק יודע, לא מספיק בטוח. את הרוח הזאת של מחסור היא מוצאת בתוך משפחות, במקומות עבודה, ובבתי ספר. מסביב לפגיעות הזאת של ה"לא מספיק" שלנו אנחנו עוטים שיריון עם שלושה קשקשים גדולים. קשקש אחד של פרפקציוניזם, קשקש שני שירדים את תחושת הכאב של ה"לא מספיק", וקשקש שלישי של פחד להנות מהחיים.

"אדם אחד סיפר לי", כותבת בראון, "שהוא תמיד חשב שהדרך הטובה ביותר להתנהל בחיים היא לצפות לגרוע ביותר. כך אם קורה משהו אתה מוכן, ואם לא קורה משהו רע יש לך הפתעה נעימה".

"ואז הייתה לנו תאונה ואשתי נהרגה", הוא אמר לבראון, והמשיך "כמובן שהציפייה לגרוע ביותר לא עזרה לי להתמודד עם מה שקרה. גרוע מכך, אני עדיין מצטער על הרגעים הנפלאים שהיו לנו יחד, ולא יכולתי להנות מהם במלואם".

ההיפוך של תרבות המחסור, כותבת בראון בספרה הוא "אני מספיק…". אם "אני מספיק…" אני מוכן לקחת צעד קדימה גם כאשר אני לא בטוח, ואני מוכן לחשוף את עצמי גם כשאני לא יודע איך הצד השני יגיב. זהו מה שבראון מכנה Wholeheartedness, או אנשים שמרגישים דחף פנימי עמוק לחיות את החיים באופן מלא. לאנשים כאלה, כותבת בראון, אין בהכרח חיים טובים או נוחים יותר, אין להם פחות מאבקים מול דכאונות או התמכרויות, הם לא סבלו בהכרח מפחות טראומות פשיטות רגל או גירושין. אבל בתוך כל אלה הם למדו להאמין שהם ראויים לאהבה, להערכה, לשמחה ולקשר עם אנשים אחרים. והדבר היחיד הברור והמובהק שאיפיין את כל האנשים האלה, כותבת בראון, היא הנכונות לחבק פגיעות לתוך חייהם.

"אנשים שרוצים לחיות את החיים באופן מלא רואים בנכונות לחבק פגיעות לתוך חייהם את הזרז לאומץ לב, לחמלה ולקשר עם אנשים אחרים. הם מייחסים את כל מה שיש להם בחיים, החל מהצלחה מקצועית, דרך נישואין ועד לרגעי גאווה בילדיהם, ליכולת שלהם לחשוף פגיעות".

לעבור את מחסום הבושה

"האם אני חייב לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות שלי?" שאל את בראון אדם שהאזין להרצאה שלה. "כן, לעבור את מחסום הבושה הוא המפתח להתחברות לפגיעות", היא ענתה. אחרי שחקרה במשך עשור את ההשפעה ההרסנית שיש לבושה על האופן שאנחנו חיים, אוהבים, מגדלים ילדים, עובדים ומנהיגים, בראון כותבת כי היא יכולה לומר בבירור שלכולנו יש בושה, זהו רגש אוניברסלי ואחד הראשוניים שאנחנו חווים. כולנו מפחדים לדבר על בושה וככל שנדבר עליה פחות כך היא תשלוט יותר בחיינו. אנחנו מפחדים לדבר על הבושה כי היא גורמת לנו לחשוב שאנחנו לא ראויים לאהבה, להערכה ולקשר עם אחרים. אנחנו מסתירים ומקטינים את עצמנו.

אנחנו נוטים לחשוב שהבושה מסתתרת במקומות הכי אפלים של חיינו, אבל כשהיא שאלה את המרואיינים שלה במה הם מתביישים היא קיבלה תשובות כמו: פיטרו אותי ואני צריך לספר לאשתי, פשטתי את הרגל, צעקתי על הילדים, הבוס שלי צעק עלי בנוכחות לקוח, אין לי זוגיות, אשתי עזבה אותי, אני לא יכולה ללדת, נכשלתי בבחינה. לבושה יש מתאם גבוה להתנהגויות של תוקפנות, אלימות, הצקות, התמכרות, דיכאון ובעיות אכילה, כותבת בראון. במחקר שלה היא מצאה שגברים ונשים שמתמודדים היטב עם בושה הם אלה שמוכנים לדבר עליה בפתיחות.

כאשר מסירים את מחסום הבושה, אנחנו יכולים לחבק את הפגיעות לתוך חיינו, כותבת בראון, ואז אולי נוכל להיות אותו אדם בתוך הזירה שתיאר תיאודור רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב, בנאום המפורסם שלו: "האיש שמטיח ביקורת אינו זה שחשוב. זה שמצביע על האדם שמעד או על מעשים שאפשר היה לעשות טוב יותר אינו חשוב. הקרדיט מגיע לזה שנמצא בתוך הזירה. זה שפניו מרוחים באבק בזיעה ובדם; זה שחותר קדימה באומץ; שטועה, שלא מצליח שוב ושוב. כי אין מאמץ ללא טעויות וכשלונות. אבל מי שמתאמץ לעשות, מי שיודע מה זו התלהבות, מה זו מסירות, שמקדיש את עצמו למטרה ראויה, זה שבמקרה הטוב מכיר את תחושת הניצחון של הישגים גדולים, ובמקרה הגרוע, אם הוא נכשל, לפחות נכשל כאשר הוא העז בגדול".