החודש במדור ניהול סיכויים:

בקשה וקבלת עזרה כמשאב רב ערך ליצירת סיכויים קיומיים

אף שהעולם מלא בסבל, הוא מלא גם בהתגברות על הסבל, וההתגברות עליו במשותף עדיפה על הניסיון להתגבר עליו לבד. ניהול סיכויים כזה מצריך הכרה בנזקקות, מוכנות להיחשף בפני האחר, מוכנות לאפשר לאחר מידה מסוימת של שליטה, ומוכנות לחולל שינוי בעצמנו שכולל הסרת הכלימה והגלימה של גיבור העל שרבים מאתנו עוטים על עצמינו בעיתות משבר.

רחל לדאני

שחקני המשנה של החיים

סיפור על הגיבורים שמאחורי הגיבורים

מאת רחל לדאני

יום אחד קיבלנו את הבשורה הטובה.שנה מיום האבחנה הקשה, הממצאים היו תקינים, הטיפולים הצליחו, יכולנו לנשום לרווחה ולחזור לשגרה המבורכת. דווקא אז, מתוך השגרה והשקט, התחיל דיבור פנימי של “לא יכול להיות שעברנו את מה שעברנו ולא עשיתי עם זה משהו״.

כשאני מדברת על “מה שעברנו״, זו אני ועוד כמיליון וחצי ישראלים ממשפחות בהן מישהו יקר חולה: הורים ואחים של ילדים עם מוגבלויות, בנים ובנות של הורים עם דמנציה, משפחות של מתמודדי נפש, או בנות הזוג של חולי סרטן, כמו שאני עצמי הפכתי להיות ברגע אחד.

בסרטים קוראים לנו שחקני המשנה, אלה ש״לצידם״, שנמצאים מאחורי הקלעים של המחלה. אומרים לנו לא לבכות, להיות חזקים ולהיות משענת. אנחנו עוברים למצב הישרדות ומתחילים לחיות באוטומט – נפגשים עם רופאים, קוראים מחקרים על המחלה, לומדים להתמודד עם תופעות הלוואי שלה, מדי פעם מוקפצים לחדר מיון ומבצעים עבודת טפסים שלא נגמרת.

ובתוך כל הדרמה שלנו היו גם שלושה ילדים שנקלעו למציאות מטלטלת: בית שביום אחד סבתא וסבא עברו לגור בו, ומקום עבודה אליו היה צריך להגיע. במשך חודשים ארוכים השתדלנו לא לבכות או לפחד ובטח שלא להתלונן, כי הרי הוא זה שחולה וסובל.

ביום מבורך אחד גידי החלים ומיהרנו לשוב לשגרה. אבל אני “שלצידו״ הרגשתי משהו מוזר. עוד לא ידעתי מהו “המשהו״ הזה, אבל הרגשתי שכשאני קמה בבוקר, אני צריכה ללבוש יותר מדי מסיכות כדי לצאת מהבית ולתפקד בעבודה ובכל מקום אחר. באחד הבקרים, הסתכלתי במראה והחלטתי שאני עוזבת את מקום העבודה.

גידי והילדים קיבלו אותי באהבה גדולה לאחר שנים של עבודה מחוץ לבית, ועוד שנה של מרורים. ואני הייתי, כמעט לראשונה בחיי, באי עשייה מוחלט. בתקופה זו נעתי בין שמחה עילאית על החופש שלקחתי לעצמי, לבין תחושה של ריק גדול מאוד ודריכות לקראת “הדבר הבא״, שידעתי שחייב להיות קשור לכל מה שעברנו בתקופת המחלה.

זה הגיע, די במפתיע. תוך כדי צפייה בסרט דוקומנטרי אמריקני על חולת סרטן בו היא סיפרה על ה-Caregiver שלה – האדם שהיה לצידה בכל תקופת המחלה.

לא הכרתי את המושג, אז נכנסתי לגוגל, הקלדתי את המילה ובאותו הרגע ידעתי שמצאתי את “המשהו״ הזה שחיפשתי. הכול התיישב במקום, עם זיקוקי דינור וכל התפאורה שמסביב.

גיליתי בקריאה על הנושא ש-Caregiver הוא כל בן משפחה או אדם קרוב, שמטפל ללא תמורה כספית בקרוב אחר חולה, זקן או אדם עם מוגבלות. הבנתי שאני הייתי Caregiver במשך כל תקופת המחלה, וכל הקשיים שהרגשתי היו כתובים שם, והיו מבוססים על מחקרים ועל ידע אוניברסלי.

למדתי שברחבי העולם יש הגדרה בחוק לתפקיד הזה, וההגדרה נושאת איתה הכרה, זכויות והטבות. הבנתי שכל מה שחשבתי שהוא הסיפור האישי שלי, הוא בעצם סיפור שנוגע לכשליש מאוכלוסיית העולם.

כמעט כל אחד מאתנו יידרש לטפל במהלך חייו בהוריו המזדקנים, בבת זוג חולה או בילד חולה, ולמרביתנו אין התמיכה להתמודד עם זה. הקושי המרכזי הוא שאנחנו לא נעזרים, כי אנחנו לא רואים את עצמנו כבעלי זכות לקבל עזרה. אנחנו לא החולים, אלא רק מי שלצידם.

יצרתי קשר עם גופים מובילים בעולם המתמחים בנושא, ונסעתי ללמוד מקרוב את העשייה בהולנד. גיליתי שמדינות רבות ברחבי העולם מכירות ומודעות למורכבות הגדולה של התפקיד של בן המשפחה, ולכן הן מספקות להם שירותי מידע, תמיכה, הקלות במקום העבודה, הטבות כספיות ועוד.

בנקודה הזו התחלתי בבנייה של מיזם חברתי. גייסתי שותפים לרעיון ותקציבים למימוש שלו. צחוק הגורל הוא שהשותף המרכזי שלי במימוש החלום היה ג׳וינט ישראל אשל – האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים לזקן, מקום העבודה אותו עזבתי כשנתיים קודם לכן. בפברואר 2014, אחרי שגייסתי חברים לעמותה, ייסדתי יחד איתם את עמותת Caregivers ISRAEL, הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים, שמטרתו לקדם ברמה הארצית מודעות, חקיקה ושירותים במקומות עבודה ובקהילה.

אנחנו פוגשים סיפורים אישיים ואנושיים מכל גווני האוכלוסייה. אנחנו פוגשים אותם בשעת המשבר הקשה שלהם, כשעולמם מתהפך עליהם, ומתוך ההצפה הם לפעמים לא יודעים אפילו מה לשאול. אנחנו מלווים אותם בנפתולי הבירוקרטיה המסובכת, מנסים להקל על העומס הרגשי הכבד ובעיקר עוזרים להם למצוא משמעות בטיפול ביקיריהם ולגייס סביבם אנשים נוספים שיעזרו כדי להקל עליהם לעבור את התקופה.

כולנו בני אדם וכולנו צריכים מקום “להניח בו את הראש״. מאז שהקמנו את המיזם, אלפי Caregivers כבר נחשפו וקיבלו סיוע בדרך זו ודרך הרשתות החברתיות.

לפעמים קשה להאמין שבזכות מחלתו והחלמתו של בעלי נבראה יצירה ועשייה משמעותית שלא יכולתי לדמיין את השפעתה. להיות “לצידם״ של יקירנו במחלתם היא מלאכה קשה ומורכבת, ולכן זו זכות גדולה להיות הארגון שיכול להיות לצידם של אנשים בתקופתם הקשה ולספק למקומות עבודה ייעוץ והכוונה.

ליצירת קשר: [email protected]

* * *

כוחה של עזרה

לדעת לבקש ולדעת לקבל עזרה הם משאבים רבי ערך לייצור סיכויים קיומיים

הסיכויים לקבל עזרה בכלכלה המחוברת והמקוונת שלנו גדולים ומכופלים. יד אחת חשופה מושטת לעזרה, וביד השנייה עכבר שמאפשר להגיע בקליק לרבים.

הערבות ההדדית שהייתה אבן יסוד בהוויה של הקהילה המסורתית התמוססה אל תוך המציאות המודרנית, ותפקידה המגונן של הקהילה נשחק. בדידותו של האדם המודרני עלתה במקביל לקושי והבושה לבקש תמיכה. אך המצוקות הבסיסיות של בני אנוש, כמו מחלות, אבטלה וירידה מנכסים נותרו מנת חלקינו.

כעומק הבור שלתוכו נופלים, כך עומק הבאר שניתן לשאוב ממנה את הסיוע הנדרש.

כשהסיכויים מושיטים לכם יד, קחו אותם בשתי ידיים. לדעת לבקש ולהיות בצד המקבל הוא תיקון של כולנו. אחרי הכול, אנחנו רק בני אדם.

אודות מדור ניהול סיכויים

ניהול סיכויים הוא הכרחי בעידן בו רבות מההזדמנויות האישיות והעסקיות הגדולות קורות כשהצעד המתבקש אינו אוטומטי והמסלול לא סלול. מדור זה הוא המקום לקרוא על איך לנהל סיכויים ועל סיפורים של קוראים שחבים את הצלחתם לזיהוי אירוע מכונן וניהול ההזדמנות שנוצרה.

כתבו לנו איך ניהלתם הזדמנות שנוצרה דרך החוויה האישית שלכם. הסיפור הנבחר יתפרסם בגיליון הבא