פרופסור רובין דאנבר, אנתרופולוג באוניברסיטת אוקספורד לא שיער שהתאוריה שלו תגרום ליזמים בעמק הסיליקון לנסות מודלים חדשים של רשתות חברתיות. הכול התחיל כאשר הוא פרסם בשנות התשעים מאמר ב- Journal of Human Evolution, בו הוא טען שגודל המוח שלנו כבני אדם קובע שאנחנו יכולים לקיים יחסים חברתיים קרובים עם מקסימום 150 אנשים. מעבר לכך נתקשה להכיר אנשים במידה מספקת והם יתחילו להפוך לזרים. לטענתו זהו נתון ביולוגי, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים לעוף, כי אין לנו כנפיים.

המספר הזה התאים בדיוק לנתונים שדאנבר וחוקרים אחרים אספו במשך שני עשורים על גודלן של קבוצות שונות של בני אדם: שבטים של ציידים-מלקטים באוסטרליה ובגיניאה החדשה, נטו להתארגן בקבוצות של 150 איש; בכפרים באנגליה במאה ה-18 חיו בממוצע 150 איש; ובחג המולד, עד לפני עשר שנים אנשים נהגו לשלוח 150 כרטיסי ברכה.

התיאוריה הזאת שקיבלה את הכינוי ״מספר דאנבר״, בוודאי אינה תואמת לזו של פייסבוק, שם אפשר לרכוש 5000 חברים. אך לפי דאנבר, גם בפייסבוק, אפילו אם נעשה אלפי לייקים, הקשרים המשמעותיים ישארו רק עם 150. אלה יהיו אנשים שנדע על כל השמחות והקשיים בחייהם, היכן הם עובדים, את השמות והגילאים של ילדיהם ומה התחביבים שלהם.

המחשבה הזאת הייתה ההשראה להקמת הרשת החברתית לשיתוף תמונות Path, שמגבילה את מספר החברים לכל משתתף ל-150. דייב מורין, מייסד שותף של Path, שאל את עצמו האם הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת לנו לשמור על חברים ותיקים וגם לרכוש באותו זמן חברים חדשים. לדעתו התשובה בינתיים היא ״לא! מצלצל״, כפי שהוא אמר בראיון לבלומברג ניוזוויק.
אחת החברות שגם אימצה את המספר 150 באופן אינטואיטיבי בהצלחה רבה היא חברה עתירת ידע בשם גור ושות׳ (Gore & Associates), שבסיסה בניוארק שבדלאוור, ארה״ב. יש לה היום כ-10,000 עובדים ב-45 מפעלים ברחבי העולם.

המוצר הידוע ביותר של גור הוא אריג נושם עמיד במים, שנקרא גור-טקס (Gore-Tex), שמשמש כריפוד בנעליים, כובעים, כפפות ושקי שינה. חברת גור מייצרת גם נימי דם סינתטיים שהושתלו ל-13 מיליון חולים, ציפויי בידוד לכבלים של מחשבים ואופניים ומיתרים יוקרתיים לגיטרה אקוסטית אליקסיר. ״החברה רווחית ברציפות כבר כמעט 50 שנה ונמצאת באופן קבוע ברשימת 100 החברות שאמריקנים מעדיפים לעבוד בהן, בדירוג של המגזין Fortune״, כותב פרופסור גארי האמל, מלונדון ביזנס סקול, שתיאר את החברה בספרו ״עתיד הניהול״ (The Future of Management, 2007).

אחד מסודות ההצלחה של חברת גור הוא הדבקות שלה במספר 150 שביסס מייסד החברה ביל גור. גור שעבד במשך שנים רבות בחברה לייצור כימיקלים דו-פונט (DuPont), השתתף לעיתים בצוותים קטנים של מחקר ופיתוח שהוקמו למשימות מיוחדות. בצוותים האלה שלא היו כפופים לביורוקרטיה של החברה, פרחו יצירתיות, יוזמה, להט ואומץ. גור שאל את עצמו מדוע אי אפשר לבנות חברה שלמה לפי מודל כזה של צוותים קטנים. כאשר הוא עזב את דו-פונט לבנות חברה עצמאית משלו ב-1958, הוא בנה אותה לפי המודל הזה.

חברת גור מאורגנת בגושים של מפעלים עצמאיים סמוכים זה לזה, כאשר בכל מפעל יש מקסימום 200 עובדים. בכל מפעל כזה עובדים בסמיכות זה לזה אנשי מחקר ופיתוח, אנשי שיווק ומכירות, מהנדסים, כימאים ומכונאים. בקבוצה בגודל כזה ובמפגשים יומיים פנים אל פנים, אנשים יודעים על מה כל אחד עובד, איזה מיומנויות וידע יש לכל אחד. המבנה הניהולי מאוד מצומצם: יש נשיא ומנכ״ל של כל החברה ומנהלים של הענפים השונים בחברה: אריגים, מוצרים רפואיים, מוצרי תעשייה ומוצרי אלקטרוניקה. מעבר לכך אין דרגות ניהול, ואין בוסים, כולם מכונים שותפים (associates). כל עובד יכול ליזום פרויקט שנראה לו מעניין ולהזמין כל מי שנראה לו מתאים שיצטרף לצוות.

כך נוצרה חברה ענקית שיכולה לשמור על היתרונות של היכרות אישית וקשרים קרובים של קהילות קטנות.