בסוף אוגוסט המשיך שר האוצר, אביגדור ליברמן, את מסורת שרי החינוך והאוצר שקדמו לו: מול דרישות המורים לעלייה בשכר ואיומים בשביתה, הוא הגיע ל"פשרה של הרגע האחרון" שכללה תוספת שכר מתובלת ב"רפורמה" שולית במערכת החינוך.

כך קרה בעשרות השנים האחרונות שוב ושוב. ה"פתרונות" לבעיות המערכת היו תמיד ברוח "תוספת תקציב" ו"העלאת שכר המורים". אך לא רק. ועדות מונו ומסקנות הוסקו, תוכניות לימודים ושיטות הוראה השתנו: שולבו מחשבים, צומצמו דרישות מתלמידים, הפיקוח התהדק ואיתו הדיווחים והביורוקרטיה, ועוד.

וראו זה פלא – למרות הגדלה מצטברת של בערך פי שניים בתקציב החינוך בעשור האחרון, איכות התוצר הסופי – התלמיד הישראלי – אינה משתנה. גם איכות המורים – פרמטר קשה יותר למדידה – כנראה נשארה בינונית.

העיתונות המודפסת עמוסה בראיונות עם "מומחים" המביעים דעתם על השיפורים הנדרשים. החל מזכות המנהל לפטר מורה ועד להקטנת מספר התלמידים בכיתה. רובן עצות טובות, אך אף לא אחת מהן נוגעת בשורש הבעיה – הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, לשנות, להרכיב תוכניות לימוד, להחליט מי יְלַמֵד, כמה, מתי והיכן, כולל שכר.

ההיסטוריה מלמדת שכאשר מאפשרים לפוליטיקאים ולפקידים מטעמם לנהל מערכות אזרחיות, התוצאה המתקבלת היא לרוב בינונית. משרד החינוך "מצליח" כמו שמשרדי ממשלה אחרים "מצליחים" לנהל מפעלי תעשייה, לנהל חוות חקלאיות או לבנות דירות ראויות. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהמאה שעברה הוא ש"תכנון מרכזי" של מערכות מדינה מסתיים בקריסה. כך קרה לגוש הקומוניסטי שקרס ללא ירייה אחת. כך קרה למדינת ישראל בשנות ה-70. וכך קרה אפילו לשוודיה שהתנסתה בקריסת מודל השלטון הריכוזי בתחילת שנות ה-90.

הרעיון שהקומוניזם הביא – לפיו המדינה היא המענה האולטימטיבי לכל צורכי הפרט – אמנם קרס, אך המשיך להיקלט ולהיטמע במוחם של ההמונים. לכן כל הרעיונות ל"רפורמות" המועלים בימים אלה מימין ומשמאל תמיד מתחילים במשפט סמוי: "צריך שהמדינה תעשה/תנהיג/תחליט". זה שורש הבעיה – הנחת היסוד השגויה ש"המדינה היא הפתרון". בעוד שהפתרון הוא דווקא להשתחרר מלפיתת החנק של המדינה.

במקום לתת עוד כוח למדינה, המאלצת את כל הורי ישראל לשלוח את ילדיהם במשך 12 שנה ברציפות להתחנך אצלה, מבלי שיש להורים יכולת להשפיע על הנעשה בתוכה וכמעט מבלי שעומדת בפניהם אלטרנטיבה – ראוי וצריך להחזיר להורים את האחריות לחינוך. משרד ממשלתי אינו יודע טוב יותר מההורים מה מתאים, נכון וטוב לילדיהם. הורים צריכים לקבוע את מסלול החינוך של הילד, כפי שהם מכוונים אותו מה לאכול ומקנים לו ערכים וכללי התנהגות.

ברגע שמערכת החינוך הישראלית תעלה על המסלול הזה, יתוקן הבאג של האידיאולוגיה הקומוניסטית שכולם מקבלים כמובנת מאליה, ויחל תהליך הבראה אמיתי של החינוך הישראלי.

כיצד ייראה בפועל תהליך ההבראה

תקציב החינוך קרוב בערכו לתקציב הביטחון העצום של מדינת ישראל (כ-70 מיליארד ש"ח בשנה ללא השכלה גבוהה). הוא מחולק בין כ-1.8 מיליון תלמידים בכיתות א' עד י"ב. ההוצאה הממוצעת לתלמיד עומדת על כ-40,000 ש"ח כל שנה. סכום עתק, בייחוד בהתחשב בתוצר הנָּחוּת של המערכת.

מי שמשלם על ה"חינוך חינם" הזה הוא אנחנו – כל אזרחי מדינת ישראל. "חינוך חינם" עולה בממוצע (2022) לכל משפחה בישראל סכום "בלתי נתפש" של כ-28,000 ש"ח בשנה. אנחנו משלמים סכום עתק זה מדֵי שנה דרך המע"מ שמוטל על הקניות שלנו, באמצעות מס ההכנסה שלוקחים מהמשכורת, גם דרך מחיר גבינת הקוטג'. כל משפחה ויחיד נושאים בנטל גם אם אין להם ילדים. שנה אחרי שנה.

לכן תהליך הבראה תקין צריך להתחיל מהתקציב. במקום שתקציב החינוך הענק יוזרם אל מוסדות החינוך עבור משכורות והוצאות תפעול, הוא ישנה כיוון ויוזרם ישירות אל ההורים. ההורים ישלמו לבית הספר בו יבחרו.

כל משפחה תפתח "חשבון חינוך" בבנק. המדינה תפקיד בחשבון החינוך המשפחתי (חח"מ) מדֵי שנה סכום שיספיק למימון לימודים ברמה ממוצעת. תשלומים מאותו חשבון יוכלו להיפרע רק על ידי בתי ספר (אי אפשר יהיה לשלם עבור קניות בסופרמרקט באמצעות כרטיס החח"מ). בתנאים אלה, כמעט כל משפחה תוכל לממן את שכר הלימוד מכיסה הפרטי.

כדי לאפשר להורים לבחור בין בתי הספר ולשחרר את בתי הספר משליטת המדינה, יירשמו בתי הספר הקיימים כעמותות עצמאיות. חברי העמותה בכל בית ספר יהיו ציבור ההורים. ועד העמותה (הדירקטוריון) ימנה את מנהל בית הספר בחוזה העסקה אישי. לכל בית ספר יהיה תקנון מחייב חוקית (תקנון העמותה), וכן שקיפות כספית מלאה כלפי חברי העמותה. העמותה תוכל להשפיע על תוכנית הלימודים, תבחר את שיטות ההוראה המועדפות, תקבע את שכר המנהל. המנהל, מצידו, יקבע את שכר המורים ואת נוהלי מינוי ופיטורי מורים. מעמדו של המנהל יהיה איתן. המינוי יהיה למספר שנים וניתן יהיה לפטרו בהחלטת רוב מיוחס של חברי העמותה.

לא יהיו "אזורי רישום". בית הספר יחליט, בהתאם לתקנון על אופיו, את מי לקבל ללימודים ואת מי לדחות. ילד בגבעתיים יוכל להירשם לבית ספר בתל אביב ולהפך, אם בית הספר יסכים לקבלו. המדינה תחדל ממעורבות בבתי הספר: דרכי ניהולם, תוכן הלימודים, הרכבם, תמהיל שעות הלימוד, שכר עובדים ומורים, קליטת תלמידים או הרחקתם. בתי הספר יתחרו על קליטת תלמידים ועל גיוס מורים טובים, על שיטות הוראה ועזרי לימוד. בתי ספר ישקיעו בשיווק עצמם.

לתמונה ייכנסו גם יזמים שיוכלו להקים בתי ספר פרטיים ללא צורך באישור עירוני או ממשלתי, לקבוע את שכר הלימוד ואת תוכנית הלימודים כראות עיניהם. עם זאת, הקמת בית ספר פרטי היא השקעה עסקית יקרה ומורכבת. יזם ישקיע רק אם יראה סיכוי סביר לרווח. יזם ינתח היטב ובזהירות את דרישות השוק ואת הביקוש הצפוי לרעיון בטרם ישקיע, ויהיה עליו לשכנע די הורים ביתרונות בית הספר החדש.

סביר שיזמים יאתרו נישות מיוחדות להקמת בתי ספר. לדוגמה, תיכון המתמקד בלימודי ביוטכנולוגיה, או בית ספר המתמחה בקליטת ילדים שנפלטו מבתי ספר אחרים. חוקי הכלכלה מלמדים שכאשר נוצר צורך אמיתי בשוק לשירות מסוים, הציבור מוכן לשלם ליזם אם ייתן מענה לצורך זה. כך יתפתחו ויתגבשו בהדרגה בתי ספר פרטיים, ברמות שונות, במחירים שונים ובהתמחויות מגוונות.

לאחר מספר שנים של הסתגלות תהיה מערכת החינוך מורכבת מבתי ספר רבים ושונים (בתי ספר בניהול עמותות, בתי ספר בניהול יזמים). יתפתח מוניטין של בתי ספר, מוניטין של מנהלים ומורים. יצמחו חברות שירותים לבתי ספר: חברות לתחזוקה שוטפת, חברות המעניקות שירותי פיקוח פדגוגי, חברות המתמחות במבחנים השוואתיים וברייטינג של מורים ומנהלים.

ייתכן שתתפתח תופעה של הוראה במיקור-חוץ (אאוט-סורסינג) למקצועות לימוד מסוימים: מכון לימודי שפות משוכלל המצויד בסימולטורים ובמערכות מחשוב להוראת שפות – בתי הספר בסביבה יקיימו במכון את שיעורי האנגלית והסינית. ניתן לדמיין מכון דומה להוראת ביולוגיה או פיזיקה. מרכז ללימודי גיאוגרפיה והיסטוריה המצויד בשפע עזרים אלקטרוניים להמחשה. למכונים מתמחים מסוג זה יהיו יכולות ששום בית ספר בודד לא יוכל לגייס – רמת המורים, התמחותם ותגמולם, היקף הציוד והתשתית.

בעידן החדש בחירת ההורים לאיזה בית ספר לרשום את הילד תבטא את העדפותיהם באשר לתמהיל שיעורי הדת, מסורת, היסטוריה, שירה, ספרות וכדומה. וזאת נוסף לדרישות המתחייבות מהשוק ומהאוניברסיטאות. הורים יוכלו לבחור את בית הספר המתאים להם מתוך היצע מגוון.

בחלוף השנים יתגבש מגוון רחב ומקובל של תוכניות לימוד. כיום קיימים שלושה זרמים עיקריים: ממלכתי, ממלכתי-דתי וחרדי. בעתיד יהיה רצף של תוכניות לימוד שונות. גוונים רבים של בתי ספר דתיים ברמות שונות של אדיקות – ממסורתיים ועד לחרדים. סביר שיקומו גם תיכונים שיקנו הכשרה מקצועית, בהייטק למשל.

האם בית ספר ליברלי, סלחני, "פתוח", ו"דמוקרטי" עדיף על מסגרת קשוחה המחייבת הכנת שיעורי בית ומענישה על הפרות משמעת ואיחורים? בעידן החדש יהיו בתי ספר שיבחרו במודל האחד ואחרים במודל האחר או מה שביניהם.

Shutterstock

שכר המורים לא יהיה קבוע. במקצוע בו יש מחסור במורים יוכל מנהל בית ספר להציע שכר גבוה ובמקצועות בהם יש שפע מורים – יקטן השכר. שכר המורים בשוק יסמן לתלמידי הסמינרים למורים את הכיוון הכדאי להתמחותם ויאזן את ההיצע והביקוש למורים. עם זאת, מנהל יוכל לגייס מורה ללא "תעודת הוראה" אם ישתכנע שכישוריו ומומחיותו עונים לדרישות בית הספר. מורים גרועים ייפלטו מהמערכת – מנהלים לא ירצו להעסיקם. מעמד המורה ישתפר לאין שיעור, כך גם סמכותם וכבודם.

רישום תלמיד לבית הספר יצריך מאמץ מצד ההורים. הורים יצטרכו לבחור בית ספר יחד עם התלמיד, להתייעץ עם חברים, לקרוא דוחות של חברות ייעוץ, להשתתף במצגות שיווקיות של בתי הספר, לבחון סקרים על הצלחת בוגרי בתי הספר, רמת המשמעת והסדר. הילד יהיה עֵד למאמץ ושותף לו ובהתאם לכך יעריך את קבלתו לבית הספר.

כך ייעלם המונופול הכפייתי-ממשלתי במערכת החינוך ואתו גם משרד החינוך. ותוך מספר שנים יצמח דור חדש של תלמידים שיעפיל לצמרת ההישגים בעולם.

מוטי היינריך הוא מייסד "קו ישר" – אתר המציג מבנה חלופי למדינת ישראל המתבסס על כלכלה חופשית ויוזמה פרטית. הרחבה על התוכנית ניתן למצוא בפרק מערכת החינוך באתר קו ישר

***

מעורר מחשבה? נשמח לשמוע מכם. לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו: [email protected]