כמו ביפן, שבה תרבות ה"חרקירי" נחשבת כדרך לשמור על הכבוד ולקחת אחריות, בעקבות ה-7 באוקטובר נשאלת גם אצלנו השאלה – עד כמה נחוצה ההתפטרות כדי להחזיר את אמון הציבור, או שניתן לתקן ולשפר בדרך אחרת
ירון בוסקילה | 8 באוגוסט 2024 | גיאו-פוליטיקה | 6 דק׳
חרקירי מודרני: האם בכל המקרים לקיחת אחריות מחייבת התפטרות?
יוקיו מישימה, אחד מגדולי סופרי יפן במאה ה־20 ורומנטיקן לאומני, האמין בכל ליבו שיפן המודרנית זקוקה לשינוי. הוא טען שיפן הולכת ומאבדת את נכסיה התרבותיים, את המסורת שעיצבה אותה במשך מאות שנים – ה"בושידו" – קוד ההתנהגות העתיק של הסמוראים. מישימה האמין כי על המדינה לחזור לחיות לפי אותם ערכים, לא רק מבחינה רעיונית, אלא באמצעות תוכנית פעולה שגיבש, שמטרתה הייתה להפיל את השלטון ביפן ולחולל שינוי.
לכן בסוף שנות ה-60 פתח מישימה במאבק ציבורי נגד השלטון ואף גייס צבא פרטי משלו – אזרחים שהאמינו בכל ליבם כי השינוי שיחזיר את יפן לגדולתה אפשרי. לא עבר זמן רב, וקרה ההפך – מישימה הפך לדמות שנויה במחלוקת ביפן וניסיון ההפיכה כשל.
הסופר התמלא בבושה גדולה. הוא חש אחריות אישית כלפי האנשים שהלכו אחריו והאמינו בו, וחשב כי עליו לשאת באחריות אישית לכישלון המהפכה. ב-1970 קיבלו מישימה וכת הסמוראים שלו החלטה דרמטית – לבצע התאבדות קולקטיבית המכונה במסורת היפנית "ספוקו", והמוכרת יותר במערב בשם "חרקירי". עבור מישימה ואנשיו זו הייתה הדרך היחידה להתגבר על הבושה ולשאת באחריות לכישלון.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו