בחדר החקירות עם סדאם חוסיין

ג׳ון ניקסון פסע במהירות לאורך המסדרון. באור הדלוח של המנורות הישנות הוא התקשה לאמוד את המרחק עד לסופו. כשהגיע לדלת האחרונה הוא דפק עליה בכוח ובהחלטיות, מחקה את קצב ליבו שהלם בפראות. מבפנים נשמעו דרישות הזדהות וסיסמה. הוא ענה מכנית בעצבנות, ואחר כך שמע את צליל המפתח מסתובב באיטיות במנעול. הדלת נפתחה בחריקה, ועיניו של ניקסון נצמדו מרותקות לאדם שישב מולו בכסא מתכת מתקפל. הוא היה לבוש בגלביה ארוכה לבנה, עליה מעיל פוך כחול, והיה לו בדיוק אותו מבט כמו בתמונה על כריכת הספר שהיה מונח על שולחנו של ניקסון במשך שנים. ״לכל הרוחות״, לחש ניקסון לעצמו בהתרגשות, ״זה סדאם חוסיין״.