טור עורך גיליון 334: מנהיגות יוצאת מן הכלל

בספרו "מנהיגות מעצבת: מבט פסיכולוגי", פרופ' מיכה פופר, לשעבר מפקד בית הספר לפיתוח המנהיגות בצה"ל, מספר על "ניסוי" קטן שהוא נוהג לעשות עם תלמידיו באוניברסיטה. הוא מבקש מהם לציין שמות של אנשים שהם תופסים כמנהיגים ואז הוא מורה להם לחפש חוקיות כלשהי ברשימה ולנסות לגזור מכך מודל שיוכל להסביר את המנהיגות כתופעה. מהר מאוד מתברר לסטודנטים שלא קל למצוא מודל שיש בו מידה סבירה של הכללה. אפשר היה למצוא ברשימה: מנהיגים גבוהים (לינקולן) ומנהיגים נמוכים (בן גוריון), נואמים טובים (לותר קינג) לצד כבדי דיבור (רבין), אנשים שהתנהגותם היום-יומית "מהוגנת" (תאצ'ר) לצד אנשים שזלזלו בכללים (דיין), יפי תואר (קנדי) לצד בלתי מרשימים (גאנדי), אנשים בעלי חזון נבואי (הרצל) לצד אנשים פרגמטיים (רוזוולט), ומנהיגים אלימים (היטלר) לצד מתנגדים לאלימות (קינג, גאנדי).

"ספקטרום המנהיגים" רחב מאוד ומכיל ניגודים המקשים למצוא מכנה משותף אחד. למעשה אפילו לא קל להסכים על השאלה "מי צריך להיות מנהיג". אפלטון טען, דרך הדיאלוגים שכתב, כי יש לבחור למנהיג אדם בעל נשמה נעלה, חסר אנוכיות ואינטרסים, בעל מוסריות וטוב לב, שעבר חינוך ארוך בכל תחומי הידע האנושי. בניגוד אליו, ההיסטוריון והפילוסוף תומס קרלייל מהמאה ה-19, שהשפיע רבות על עולם המנהיגות, חשב כי לתפקיד לא חייבים למנות אדם נעלה מוסרית, אלא פשוט אדם בעל יכולת. עם זאת הוא הסכים עם אפלטון שאדם זה צריך לעשות טוב לחברה.