טור עורך גיליון 330: הדשא של השכן

לאחרונה רבים מדברים לרעה על משרד החינוך. לי יש דווקא דבר חיובי לומר עליו. הגן של הבת שלי משתתף בפרויקט הנקרא "ספריית פיג'מה". פעם בחודשיים הילדים מקבלים ספר הביתה – קלאסיקה מוכרת מילדותנו או ספר חדש בכריכה רכה. אבל זה לא הכול. בסוף הספר יש טקסט להורים שמזמין אותם לנהל דיאלוג עם הילד על מה שקראו. בדרך זאת, ההורה והילד לא רק קוראים יחד סיפור ומבלים זמן איכות, אלא גם מנהלים שיח.

הספר האחרון שקיבלנו הביתה היה "מוהא ובוהא" מאת יענקלה יעקובסון. אני אעשה לכם ספוילר: הסיפור עוסק בשתי פרות המוצאות חלקת אדמה ובה דשא ירוק ומיד מתחילות לקנא זו בזו. הראשונה אומרת שהדשא של השנייה ירוק ורך יותר, והשנייה אומרת שלראשונה יש עשב ירוק ורך יותר. הדשא מתערב בוויכוח ואומר להן: "אולי תפסיקו לבלבל את המוח, תתחילו ללעוס כבר במקום לקשקש, כי אם לא תירגעו אני בסוף אתייבש".
אבל הפרות ממשיכות בשלהן. הדשא מתייבש, השמש צוחקת ואפילו העכבר, החרגול והחרדון מתערבים, וכלום לא עוזר. כשהן לבסוף עוצרות הן מגלות שהדשא שלהן נהיה צהוב. ואז הן ממשיכות לריב למי יש דשא צהוב יותר, בלי לשים לב שהוא הפך שוב לירוק.
השיחה שהייתה לנו עם הבת הובילה בשיא הטבעיות לנושא הקנאה. היא התבוננה פנימה, זיהתה את הרגש, אך לא ידעה את שמו. מה שאִפשר לה לנסח אותו ולהציע אפשרויות לנהוג אחרת.