"מספר A17", ציור של האמן האמריקני ג'קסון פולוק מ-1948, ממוקם כיום במקום החמישי ברשימת הציורים שנמכרו…
איל לוינטר | 6 במאי 2019 | טור עורך | 3 דק׳
טור עורך גיליון 321: חלון הזדמנויות
"מספר A17", ציור של האמן האמריקני ג'קסון פולוק מ-1948, ממוקם כיום במקום החמישי ברשימת הציורים שנמכרו במחירים הגבוהים ביותר בעולם, אחרי אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י ופול סזאן. הציור נמכר ב-200 מיליון דולר וכיום שוויו מוערך ב-211 מיליון. ציורו של וילם דה קונינג "Interchange" נמצא במקום השני.
פולוק ודה קונינג הם מהאמנים המובילים בזרם "האקספרסיוניזם המופשט" שעלה בארה"ב בשנות ה-40 וה-50. אולם לא תמיד הם התקבלו באהדה בקרב הציבור האמריקני כמו שנהוג לחשוב היום. בשנות ה-50 וה-60 רוב האמריקנים לא אהבו, ואפילו תיעבו את האמנות המודרנית. כשמחלקת המדינה האמריקנית ארגנה ומימנה, ב-1947, תערוכה נודדת בעולם בשם "קידום האמנות האמריקנית", היא נתקלה בהתנגדות ובזעם. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת באותם ימים כשאמר: "אם זאת אמנות – אז אני הוטנטוטי" (בן לעם נוודים ורועי צאן). חבר קונגרס ממורמר הצהיר: "אני סתם אמריקני טיפש שמשלם מסים עבור זבל מסוג כזה". בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.
אז איך בכל זאת הפך האקספרסיוניזם המופשט לטרנד ולבסוף נכנס למיינסטרים? קל לחשוב שהסיבה לכך היא בורות או "דעות חשוכות" שהיו לאנשים בתקופות מוקדמות יותר. הסוציולוג ג'וזף אוברטון (2003-1960) טען שיש לכך שורשים אחרים לגמרי. אוברטון ניסה להבין מה גורם לציבור לשנות את דעותיו בצורה קיצונית כל כך. במחקרו הוא הבחין במספר שלבים שהופכים רעיון לא מקובל למקובל. השלב הראשון הוא שדנים בו באופן אובייקטיבי בתוך מסגרת אמינה – כמו מוסד אקדמי או כנס מקצועי; לאחר מכן קבוצות רדיקליות משתמשות במונחים שונים כדי להציג אותו כאפשרי; בהמשך מתחילים לדון בו בתקשורת, בספרים, ופוליטיקאים אף משתמשים בו בנאומיהם. בכל שלב "חלון ההזדמנויות", כפי שכינה אותו אוברטון, נפתח קצת יותר ומכשיר את הרעיון בעיני הציבור. כך הופך הרעיון מבלתי מתקבל על הדעת למקובל.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
