כניסה
הרשמה לניוזלטר

"מספר A17", ציור של האמן האמריקני ג'קסון פולוק מ-1948, ממוקם כיום במקום החמישי ברשימת הציורים שנמכרו…

איל לוינטר | 6 במאי 2019 | טור עורך | 3 דק׳

טור עורך גיליון 321: חלון הזדמנויות

"מספר A17", ציור של האמן האמריקני ג'קסון פולוק מ-1948, ממוקם כיום במקום החמישי ברשימת הציורים שנמכרו במחירים הגבוהים ביותר בעולם, אחרי אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י ופול סזאן. הציור נמכר ב-200 מיליון דולר וכיום שוויו מוערך ב-211 מיליון. ציורו של וילם דה קונינג "Interchange" נמצא במקום השני.

פולוק ודה קונינג הם מהאמנים המובילים בזרם "האקספרסיוניזם המופשט" שעלה בארה"ב בשנות ה-40 וה-50. אולם לא תמיד הם התקבלו באהדה בקרב הציבור האמריקני כמו שנהוג לחשוב היום. בשנות ה-50 וה-60 רוב האמריקנים לא אהבו, ואפילו תיעבו את האמנות המודרנית. כשמחלקת המדינה האמריקנית ארגנה ומימנה, ב-1947, תערוכה נודדת בעולם בשם "קידום האמנות האמריקנית", היא נתקלה בהתנגדות ובזעם. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת באותם ימים כשאמר: "אם זאת אמנות – אז אני הוטנטוטי" (בן לעם נוודים ורועי צאן). חבר קונגרס ממורמר הצהיר: "אני סתם אמריקני טיפש שמשלם מסים עבור זבל מסוג כזה". בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.

אז איך בכל זאת הפך האקספרסיוניזם המופשט לטרנד ולבסוף נכנס למיינסטרים? קל לחשוב שהסיבה לכך היא בורות או "דעות חשוכות" שהיו לאנשים בתקופות מוקדמות יותר. הסוציולוג ג'וזף אוברטון (2003-1960) טען שיש לכך שורשים אחרים לגמרי. אוברטון ניסה להבין מה גורם לציבור לשנות את דעותיו בצורה קיצונית כל כך. במחקרו הוא הבחין במספר שלבים שהופכים רעיון לא מקובל למקובל. השלב הראשון הוא שדנים בו באופן אובייקטיבי בתוך מסגרת אמינה – כמו מוסד אקדמי או כנס מקצועי; לאחר מכן קבוצות רדיקליות משתמשות במונחים שונים כדי להציג אותו כאפשרי; בהמשך מתחילים לדון בו בתקשורת, בספרים, ופוליטיקאים אף משתמשים בו בנאומיהם. בכל שלב "חלון ההזדמנויות", כפי שכינה אותו אוברטון, נפתח קצת יותר ומכשיר את הרעיון בעיני הציבור. כך הופך הרעיון מבלתי מתקבל על הדעת למקובל.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
כוחות של תקווה

איל לוינטר

בחודש האחרון השתנו חיינו. איבדנו בבת אחת הרבה אנשים אהובים ויקרים – ילדים, נשים וגברים, וצפינו במספר חסר תקדים של אנשים תמימים נלקחים בשבי על ידי אויב אכזר. רמת הרשע שאפיינה את מעשי הטבח הייתה מצמררת, ונדמה היה שנלקחה

להתבונן עמוק וישר יותר

איל לוינטר

אחת הפרקטיקות הנפוצות בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית ובתקשורת העולמית בכלל, היא איסוף סלקטיבי של ראיות, עובדות או חצאי אמיתות בנושא מסוים, כך שיתאימו להנחת המוצא של הכותבים או של גוף התקשורת המציג אותם. כאשר

להסביר את הבלתי מוסבר

איל לוינטר

סיפור עממי שעבר בדורות מספר על סמוראי קשוח וחזק הניגש לזן מאסטר השקוע במדיטציה עמוקה. בחוסר נימוס ובחוסר סבלנות, הוא מרים את קולו ואומר למאסטר: "אם אתה חכם כל כך, תסביר לי את טבעם של גן העדן והגיהינום". המאסטר פוקח את

מה שולט בנו?

איל לוינטר

ניתן לחלק היום את החברה הישראלית, באופן גס, בין אלה הרוצים תרבות מסורתית ובין אלה המעוניינים בתרבות ליברלית. קונפליקטים וויכוחים רבים מתחוללים על רקע זה, ונדמה כי זה לב העניין. אלא שמאחורי הקלעים, מבלי ששמנו לב, משתלטת

מה לא בסדר עם העולם?

איל לוינטר

ב-1910 החליט העיתון הבריטי The Daily Herald (שכבר לא קיים היום) להזמין את קוראיו לשלוח תשובות לשאלה "מה לא בסדר עם העולם?" השאלה הייתה זהה לכותרת של ספר חדש שהתפרסם באותה תקופה, אותו כתב העיתונאי והסופר המפורסם ג.ק. צ'סטרטון[ref]G.K

שחור או לבן, בלי אמצע

איל לוינטר

לאחרונה זה נפוץ ברשתות החברתיות, בערוצי הטלוויזיה ובכנסת – דיאלוג שאמור להתנהל ברציונליות גולש להתלהמות ולמתקפות אישיות ברגע שנקודות המבט מתנגשות. השיח מתחמם והכעס משתלט. אנשים פוגעים זה בזה, הורסים זה את זה, ואף

שתפו: