במשך עשרות שנים רווחה התפיסה שילדים קטנים, בגיל 3 עד 12, המתלוננים על כאבים ברגליים ובגב…
איל לוינטר | 13 בינואר 2019 | טור עורך | 2 דק׳
טור עורך גיליון 317: תפיסות מוטעות
במשך עשרות שנים רווחה התפיסה שילדים קטנים, בגיל 3 עד 12, המתלוננים על כאבים ברגליים ובגב מבלי שקיבלו מכה או מתחו שריר, סובלים מ"כאבי גדילה". למעשה עד היום עדיין ממשיכים להשתמש במונח "כאבי גדילה": באתר האינטרנט של קופת חולים כללית ("להתעורר מכאבי גדילה"), באתר האינטרנט של המרכז הרפואי שערי צדק ("כ-35%-10% מהילדים יחוו כאבים מסוג זה") ובמכון וינגייט ("כאבי הגדילה שמלווים את שחקניות הטניס הצעירות").
אולם מחקרים מהשנים האחרונות מראים ש"כאבי גדילה" הם ככל הנראה המצאה. יש תיאוריות המצביעות על כך שהבעיה נובעת מעייפות השריר או משברי מאמץ קטנים שמתפתחים בעצמות הילדים, בגלל הקפיצות והריצות. "ויתרה מכך", כפי שנכתב באתר רפואת הילדים של אוניברסיטת שיקגו (Pediatrics Clerkship), "לא נראה שילדים הגדלים במהירות סובלים מכאבי גדילה יותר מילדים אחרים".
תפיסה שגויה אחרת שהשתרשה ברבים מאתנו קשורה באולקוס (כיב קיבה). במשך עשורים לימדו בבתי הספר לרפואה שאולקוס נגרם מעצבנות או מלחץ נפשי. עוד כילד מתבגר, אני זוכר שרופא המשפחה דיבר על כך. אבל מאז, הסיפור סביב האולקוס החל לפתע להשתנות. ה"אשם" בכך היה מדען אוסטרלי צעיר בשם בארי מרשול. ב-1982, לפני שיצא לחופשת הפסחא, הוא השאיר במקרה דגימת חיידק במעבדתו. כששב למעבדה כעבור חמישה ימים, התרבה החיידק והפך למושבה שלמה. לא חלף זמן רב עד שמרשול ושותפו גילו שאותו חיידק מצוי בכל האנשים הסובלים מאולקוס. הם קראו לו "הליקובקטר פילורי" והכריזו כי הוא הגורם לפצע. למרות זאת, במשך כמעט עשור (שנות ה-80) רופאים רבים סירבו לאמץ את הטענה והמשיכו לנקוב ב"לחץ נפשי" כגורם לבעיה – רעיון שהתקבע בראשם של אנשים רבים עד היום. מכשנואש ד"ר מרשול להוכיח את צדקת טענתו במילים הוא עבר למעשים, ושתה תמיסה עם חיידקים. בדיקה גילתה שהוא החל לפתח תסמינים של כיב קיבה. על תגליתם זו זכו מרשול ושותפו, ב-2005, בפרס נובל.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
