בסרט "גבירתי הנאווה" משנות ה-60, אודרי הפבורן היפה והמוכשרת נכנסת לנעליה של אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים…
איל לוינטר | 27 באפריל 2018 | טור עורך | 2 דק׳
טור עורך גיליון 308: תפיסות עולם שגויות
בסרט "גבירתי הנאווה" משנות ה-60, אודרי הפבורן היפה והמוכשרת נכנסת לנעליה של אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים צעירה שחיה בביבים של לונדון. פניה מלוכלכות, קולה צורם באוזן, והיא מדברת בשפת רחוב שגם דוברי אנגלית מתקשים להבינה. למזלה של אלייזה, פרופ' היגינס, איש ממעמד גבוה, בלשן בעל שם ומומחה לפונטיקה, עורך התערבות עם חברו המלומד, שהוא יוכל להפוך את "יצור" הביבים הזה, באמצעות עבודה קשה, לאישה יפה ואלגנטית מהמעמד הגבוה, מבלי שאיש ישים לב מהיכן באה. היגינס האמין שאם ישפר את שפתה, את התנהגותה ואת מראיה של אלייזה, היא תשתלב בחברה הגבוהה ותתקבל באופן אוטומטי. וכך גם היה – הוא עזר לה לשנות את חייה מקצה לקצה.
"גבירתי הנאווה" אינו הסרט הראשון וגם לא האחרון שבו הגיבור מתחיל ממקום נמוך בחברה ולאט לאט מצליח לעלות מעלה – להשיג את העבודה שהוא חושק בה, את האהבה שחיפש, ולחיות באושר ובעושר. "החלום האמריקני" שטופח במשך שנים ארוכות בארה"ב וכעת בכל העולם המערבי באמצעות סרטים, תכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונות, הטמיע בכל אחד מאתנו את הרעיון ש"כל אחד יכול להצליח", אם הוא רק עובד מספיק קשה, עושה את "הדברים הנכונים" או אפילו רק מאמין שהוא יצליח.
אך מתברר שבעולם האמיתי זה לא באמת עובד כך. מחקרים מהתקופה האחרונה מעידים שהמאמץ שתעשו, הכישרון או החוכמה שיש לכם, אינם אלה שיקבעו בסופו של דבר אם תצליחו או לא. בניגוד לאמונה הרווחת, חלק גדול מההצלחה תלוי דווקא במה שנקרא "מזל" או "גורל". והתפיסה שכל אדם יוכל להצליח אם רק יציב לעצמו מטרה, היא תפיסה מודרנית שאין לה הרבה אחיזה במציאות. על התפיסה הזאת נבנו דורות שלמים של ספרי עזרה עצמית ולא מעט קואוצ'רים. חמור מכך, טוענים פילוסופים (אנחנו מפרטים על כך בגיליון שלנו) שהתפיסה "שכל אחד יכול להצליח" היא לא רק שגויה, אלא גם הכניסה לחץ, חרדות ותסכול אל חיינו. נשמע פסימי? לאו דווקא – בגיליון הנוכחי ניסינו להבין כיצד שינוי בתפיסה "מהי הצלחה" ושינוי בהגדרתה, יכול להביא לחיינו יותר שלווה ו"הצלחה" הנושאת גוון שונה במקצת.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
