ב"התגלית" ספילברג שוב משתמש במפגש עם יצורים מהחלל כרגע של התגלות מוסרית ורוחנית – אבל כשהסרט מבקש מאיתנו להפסיק להאמין לממסד ולהתחיל להקשיב לחייזרים, מתגלה בעיה
איל לוינטר | 12 ביולי 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
ספילברג והיצורים שבאו להציל אותנו מעצמנו | ביקורת סרט
סטיבן ספילברג אוהב חייזרים. או ליתר דיוק: הוא אוהב את האפשרות הקולנועית שהם פותחים בפניו. עבורו, חייזרים כמעט אף פעם אינם רק "יצורים מן החלל", אלא צורה חילונית של הנשגב: דרך מודרנית מאוד לעורר באדם פליאה, פחד, תקווה או כמיהה למשהו גדול ממנו – תלוי בסרט, ובמצב הרוח ההיסטורי שבתוכו הוא נוצר.
ב"מפגשים מהסוג השלישי" (1977), החייזרים נשאו איתם חוויה של התגלות וכמיהה אל מציאות שמעבר ליומיום; ב"אי.טי" (1982) החוצן הפך לדימוי של חברות, פגיעות ואמפתיה; וב"מלחמת העולמות" (2005) החייזרים כבר גילמו פחד, טראומה וחוסר אונים מול כוח בלתי מובן.
אצל יוצרים אחרים, את המקום הזה תפסה לא פעם האמונה הדתית. בקולנוע של דרייר, ברסון, טרקובסקי, מאליק או סקורסזה, כל אחד בדרכו ובסרטים מסוימים יותר מאשר באחרים, המסורת והאמונה שימשו כמסגרת לשאלות של חסד, חטא, גאולה, שתיקה אלוהית והתגלות. אצל ספילברג, בעיקר בסרטי החייזרים שלו, האלוהי מוחלף לעתים בישות חוץ-ארצית. במקום התגלות מהר סיני, מקבלים אור מסנוור בשמים; במקום קול אלוהים, מופיע מסר מן החלל. שוב ושוב, החייזר אצל ספילברג הוא אמצעי לעורר באנושות רגש מוסרי או רוחני – בלי להזדקק ישירות לאלוהים.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מקור: Universal Pictures