"יבגני אונייגין" של פושקין שוב מוכיח למה הוא נכס תרבותי שאין לו תאריך תפוגה

גלית דהן קרליבך | 8 במאי 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

הגיבור שברח מהעיר – וחזר למדף

מאז ומתמיד זכו ספרי המופת הרוסיים להתרווח על מדפי הספרים בישראל. "האחים קרמזוב" למשל, תורגם לא פחות מארבע פעמים. גם "יבגני אונייגין" – הפואמה השירית והמחורזת הידועה של פושקין, זכתה לארבעה תרגומים לעברית, שהאחרון שבהם פורסם לפני כשנתיים.

אף שמדובר ביצירת מופת קלאסית ועל-זמנית, המתארת את החיים ברוסיה של המאה ה-19 וכוללת פרטים היסטוריים, מבנים חברתיים, סוגי מאכלים וסוגי משקאות, נשפים וריקודים – חשיבותה אינה נעוצה רק בידע ההיסטורי העצום. לא יהיה מוגזם לומר כי הקריאה ביצירה היא חג לכל אוהבי המוסיקה באשר הם. מדובר ביצירה ארס פואטית מובהקת: הקול המספר, העומד מחוץ לעלילה כמספר יודע כול, מעניק אבחנות דקות על גיבוריו ועל עצמו שאינן קשורות לעלילה עצמה.

מבחינה צורנית, כמעט כל היצירה (למעט מכתבי טטיאנה ואונייגין) בנויה בצורת סונטה בת ארבע עשרה שורות, המחורזות בסכמה קבועה. מבנה זה דורש מהקורא להיות שותף ביצירה ולקרוא את כולה בקול, כפי שכותב המתרגם במבוא: "שירתו של פושקין שונה בתכלית ממה שהיה מקובל לכנות ברוסית בשם 'שירה'. היא מכוונת לאוזן הרוסית ולא לעין. המילים מובנות משמיעה בלי צורך לראותן מודפסות".