מהיכן מגיעה נוסטלגיה למשטר טוטליטרי?

אי אפשר להישאר אדישים כלפי הספר "זמן מיד שנייה" של כלת פרס נובל לספרות סבטלנה אלכסייביץ'. הקריאה בו מזכירה את כתיבתה המדויקת והאסוציאטיבית כאחד של האנה קראל, בספרה "להקדים את אלוהים" – עליו כתבתי לפני חודשים מספר. אז, תיארתי את הסגנון המיוחד של הסופרת כמזיגה של כתיבה עיתונאית וכתיבה ספרותית המייצרת מסמך תיעודי מרשים. בספרה של אלכסייביץ' המבט משתכלל והעוצמה מוכפלת.

גם כאן מדובר בפסיעה בין שטחי הפרוזה לשדות העיתונות – על בסיס ראיונות שקיימה המחברת עם משתתפים בני כל הגילים שדיברו על חוויותיהם באופן חופשי. מחומרי הגלם יצרה אלכסייביץ' מין ריאיון ארוך מאוד שאותו היא מדי פעם עוצרת וממסגרת.