מסמך תיעודי משולב בכתיבה ספרותית עוצמתית לוכד במבט לאחור את "הלך הרוח" של ארבעה דורות של סובייטים ברוסיה
גלית דהן קרליבך | 8 בנובמבר 2023 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
מהיכן מגיעה נוסטלגיה למשטר טוטליטרי?
אי אפשר להישאר אדישים כלפי הספר "זמן מיד שנייה" של כלת פרס נובל לספרות סבטלנה אלכסייביץ'. הקריאה בו מזכירה את כתיבתה המדויקת והאסוציאטיבית כאחד של האנה קראל, בספרה "להקדים את אלוהים" – עליו כתבתי לפני חודשים מספר. אז, תיארתי את הסגנון המיוחד של הסופרת כמזיגה של כתיבה עיתונאית וכתיבה ספרותית המייצרת מסמך תיעודי מרשים. בספרה של אלכסייביץ' המבט משתכלל והעוצמה מוכפלת.
גם כאן מדובר בפסיעה בין שטחי הפרוזה לשדות העיתונות – על בסיס ראיונות שקיימה המחברת עם משתתפים בני כל הגילים שדיברו על חוויותיהם באופן חופשי. מחומרי הגלם יצרה אלכסייביץ' מין ריאיון ארוך מאוד שאותו היא מדי פעם עוצרת וממסגרת.
ספציפית, הספר עוסק במעבר מקומוניזם לקפיטליזם בבריה"מ, אבל באופן כללי – מדובר בעדות מטלטלת ובלתי נתפסת של חיים תחת שלטון כוחני ועל ההתנגדות אליו או ההישאבות לתוכו. "למה לא גינינו את סטלין. אני אענה לך", כותבת המחברת בשם אחד מהמרואיינים. "כדי לגנות את סטלין, צריך להוקיע את המשפחה שלך, את החברים. את האנשים הקרובים ביותר. [...] מי שלא נכלא חי בחשש תמידי מפני מעצר. ולא מדובר בחודש או חודשיים אלא בהמתנה של שנים – שנים! ואם לא נעצרת, נשאלת השאלה: למה כולם יושבים ואני לא? מה אני עושה לא נכון?"
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
סבטלנה אלכסייביץ, "זמן מיד שנייה", מרוסית: פולינה ברוקמן, ספרית פועלים, ספטמבר 2023
