סיפור חיים מרתק עם שאלה שנויה במחלוקת: עד כמה ההיסטוריון נאמן למציאות
צוות אפוק | 10 בנובמבר 2022 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
ככה זה היה אצל אניטה שפירא
לאורך שנים רבות פרסמה ההיסטוריונית אניטה שפירא, הידועה במומחיותה בסוגיות ציוניות, ביוגרפיות היסטוריות של אישים מרכזיים בתולדות היישוב בישראל בהם ברל כצנלסון, בן גוריון, הסופר חיים ברנר ועוד. הפעם היא יצאה להרפתקה שונה במהותה מספריה הקודמים – אוטוביוגרפיה היסטורית, בה היא כותבת על ההיסטוריה האישית שלה, ובתוך כך מתייחסת כהיסטוריונית לאירועים ההיסטוריים של מדינת ישראל לאורך כל אותה תקופה.
ספרה של שפירא מתחיל עם אירוע מכונן הנותן את הטון לספר כולו – הישרדותם של ניצולי השואה לאחר מלחמת העולם השנייה – אירוע מכונן עבור שפירא באופן אישי, כמו עבור הקמתה של מדינת ישראל. את האירוע שחוותה, שפירא מתארת בגוף שלישי כדי לעמעם את הכאב של זיכרונות העבר.
"האירוע המכונן התרחש כך [...] הם הביאו אותה אליהם הביתה. הבית היה מלא אנשים", היא מתארת את הפעם הראשונה שפגשה את משפחתה המאמצת לאחר המלחמה. "כל העיניים הופנו אליה. היא הייתה מנומסת ונחמדה. [...] והיא אז אמרה [...] בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: 'כל כך טוב כאן. אני יכולה להישאר פה?' באותו רגע [...] החלו להישפך הדמעות כמים. כל אחד נזכר בילדים שלא שרדו [...] זה היה רגע של פורקן, של אבל על העבר שנכחד, ואולי גם של תקווה לחיים חדשים. זו הייתה ההתחלה".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו