סוזן סימארד צעדה לאט בשביל המסומן ביער העבות בקולומביה הבריטית שבקנדה. היא חשה שוב את ההתפעמות המוכרת לה מהיופי שעטף אותה, ומהתמזגות המלאה עם הטבע הבראשיתי שסביבה. לפתע, בתוך השלווה העמוקה, היא שמעה נהמה מאיימת. עיניה שסקרו את הסביבה בבהלה ננעלו לתוך עיניה של אמא דובה שעמדה מולה עם הגור שלה, במרחק מטרים ספורים בלבד. שתיהן קפאו במקומן. הדובה התרוממה לכל גובהה בעוד שסימארד, מרוב בהלה, שכחה מה היא אמורה לעשות – האם להישאר לעמוד זקופה או להתכרבל לכדור. הדובה המשיכה להתבונן ישר לתוך עיניה, ואז ירדה לאט על ארבע, הסתובבה ודחפה את הגור שלה קדימה. שניהם התרחקו בצעדים איטיים.

סימארד, שרגילה להסתובב ללא מורא בטריטוריות של דובים, היא חוקרת יערות ידועה שהשפיעה רבות על האופן בו חוקרים מבינים היום כיצד היער מתקיים ומשגשג. במהלך 30 שנה היא ערכה ניסויים בעצים ובאדמת היער וגילתה כי עצי היער מתקשרים ביניהם, דואגים זה לזה ופועלים כמו גוף אחד במורכבות מרשימה באמצעות רשת של קורי פטריות הנמצאת מתחת לאדמה ומאפשרת להם להעביר מסרים.