מדוע בני אדם נלחמים גם כשהכול אבוד?

הוא מתאר למשל את קרב תרמופילאי, שאירע בשנת 480 לפנה"ס, בין הצבא של הברית ההלנית בראשות לאונידס מלך ספרטה לבין צבא האימפריה הפרסית שהיה גדול הרבה יותר. הלוחמים הספרטנים, שבסופו של דבר הובסו, נשארו להילחם עד המוות. עמידתם הנחרצת, עד החייל האחרון, מול כוח גדול מהם הפכה לסמל אוניברסלי של נחישות, גבורה ואומץ לב. לכן אף על פי שהם הובסו באופן פיזי, רוחם ניצחה. מאבק הרואי אחר הוא הסיפור על מרד גטו ורשה שבו יהודים נלחמו בנאצים תוך ידיעה שסיכוייהם להצליח במרד הם אפסיים. בקרבות מהסוג הזה שוולש בחר לתאר, ויש עוד רבים כאלה לטענתו, מושג ה"גבורה" מתגלה בכל עוצמתו: "הנכונות להמשיך להילחם גם כאשר הכול אבוד או נראה אבוד".