מדוע שינו היסטוריונים את דעתם על הנשיא אייזנהאואר?
דורית דינור | 14 בספטמבר 2020 | תרבות ואמנות | 4 דק׳
ביקורת ספר: הנשיא החלש שנחשב למנהיג למופת
דווייט ד. אייזנהאואר, שכיהן כנשיא ארה"ב בשנים 1961-1953, נתפס בעבר כנשיא אמריקני חלש, איטי והססן. בני דורו זוכרים אותו כמי שיצא לטיולי דיג ולמשחקי גולף, ותהו כיצד הוא משאיר את כל ענייני הבית הלבן לעוזריו. הם שמעו אותו ממלמל תשובות לשאלות במסיבות עיתונאים ותהו האם הוא באמת מבין בדברים שעליהם הוא מדבר.
ההיסטוריון סמואל אליוט מוריסון תיאר בספרו Oxford History of the American People" (1965) את השנים שבהן אייזנהאואר כיהן כנשיא, ככישלון חרוץ: "השלום והסדר בחו"ל לא שבו על כנם, אלימות ופילוג לא הסתיימו מבית". היסטוריון נוסף, ריצ'רד הופסטאדטר (Hofstadter), האשים אותו ב"חשיבה קונבנציונלית" וב"פספוס של פרטים"[1].
ב-1962, הוא דורג במקום ה-21 במדד דירוג נשיאי ארה"ב. ב-1996 הוא דורג במקום ה-11 ובדרוג משנת 2017 הוא עלה לפתע למקום ה-5[2]. מדוע ואיך הפך אייזנהאואר מנשיא ש"לא עשה כלום" לנשיא מצטיין, אמיץ וחכם שאפשר ללמוד ממנו על מנהיגות גם היום?
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
Susan Eisenhower, How Ike Led: The Principles Behind Eisenhower's Biggest Decisions, August 2020
