רובנו מכירים את ספרו של ויליאם גולדינג "בעל זבוב" (1954), המספר על קבוצת ילדים שניצלו לאחר שמטוסם התרסק על אי בודד. הספר מתאר את האלימות שהתפתחה בקרב הילדים ואת מאבקי השליטה שגרמו למותם של שלושה מהם. הוא נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, וממחיש באיזו קלות, במצבים מסוימים, חסרי מגבלות ועתירים בלחץ חברתי, אדם יכול להתדרדר אל הרוע. בישראל וגם בעולם הספר הוא חלק מתוכנית הלימודים בספרות, מתוך מחשבה שיהווה תמרור אזהרה לכל נער ונערה בחברה המערבית.

אולם מתברר שב-1965, כעשר שנים לאחר שנכתב הספר, מקרה "בעל זבוב" קרה במציאות לקבוצת נערים אמיתיים בגיל 16-13 מממלכת טונגה. הנערים הבריזו יום אחד מבית הספר, "סחבו" ספינת דייג ונקלעו לסערה. הם היטלטלו עד שנסחפו לחוף האי אטא (Ata) והיו צריכים למצוא דרכים לשרוד. הדבר הראשון שעליו החליטו הנערים היה שהם לא יריבו. הם שתלו גן ירק, רוקנו גזע של עץ כדי לאגור מים, הצליחו להדליק אש ושמרו עליה בתורנות. הם חיו חיי שיתוף, התפללו ושרו. כשהתגלו חילוקי דעות ביניהם, כל אחד מהצדדים הלך לקצה אחר של האי למשך כמה שעות להירגע.