ספר הראיונות של עמיה ליבליך, "קולות – עוני חדש בישראל", הוא מופת של כתיבת עיתונאית, ותחקיר נוקב שחייב להיות תמרור האזהרה של כולנו

מור דיעי | 19 במרץ 2019 | תרבות ואמנות | 4 דק׳

ה"קולות" שחייבים לשמוע

המושג "עוני חדש" תעתע בי כשנתקלתי בו לראשונה. כשאני חושב על עוני אני מדמיין ילדים עזובים מ"אוליבר טוויסט" עם לכלוך של פחם על הלחיים, או לכל הפחות שכונות עוני באפריקה.

התיאור הסוציו-אקונומי "עוני" הציג לאורך רוב ההיסטוריה אנשים שלא היה להם פיזית מה לאכול. כיום שם התואר "עוני" בקושי מצליח להתכתב עם המציאות שבה האנשים השמנים ביותר הם העניים ביותר.