האדריכל בוקי צוקר שעובד בימים אלה על מגדל מאייר ברוטשילד, מספר על הקשר המיוחד עם אביו שנפטר ("עדיין מתייעץ איתו. זה כאילו אנחנו יושבים אחד מול השני") ועל הדרך שעשה מתכנון מלונות באפריקה לצמרת האדריכלות בישראל

צוות מגזין אפוק | 20 באפריל 2014 | תרבות ואמנות | 8 דק׳

בחוזה עם אבא

אני יושבת מול בוקי צוקר (70) במשרדו בתל אביב. מדובר באחד הארכיטקטים היצירתיים והמוכשרים שקמו בארץ, שתכנן מקומות כמו מלון יערות הכרמל, קראון פלזה בתל אביב והגרנד קניון בחיפה. מול שפע היצירתיות ששופעת ממנו, אני מגלה מולי אגוז קשה לפיצוח. בזמן הראיון צוקר מסתגר וממעט להביע רגשות. בזמן הצילומים הוא עומד רוב הזמן עם אגרופים קפוצים, כמעט ללא הבעה.

כל זה משתנה כשאנחנו עוברים לדבר על אביו, שמחה, שנפטר לפני שנים. צוקר מספר לי שהוא עדיין "מתייעץ" איתו לאחר חתימת חוזי עבודה. הוא מגלה כי זה כאילו שהם יושבים אחד מול השני ודנים בעניין. "אני מרגיש", אומר צוקר, "שאני חייב להוכיח את עצמי בפניו בכל פעם מחדש. אבא לא כל כך האמין ביכולות שלי ושל דדי (ח"כ לשעבר דדי צוקר) וכל אחד בדרכו הוכיח את עצמו בסופו של דבר, אבל עדיין יש לי תחושה שהוא רוכב לי על הכתפיים".