אני יושבת מול בוקי צוקר (70) במשרדו בתל אביב. מדובר באחד הארכיטקטים היצירתיים והמוכשרים שקמו בארץ, שתכנן מקומות כמו מלון יערות הכרמל, קראון פלזה בתל אביב והגרנד קניון בחיפה. מול שפע היצירתיות ששופעת ממנו, אני מגלה מולי אגוז קשה לפיצוח. בזמן הראיון צוקר מסתגר וממעט להביע רגשות. בזמן הצילומים הוא עומד רוב הזמן עם אגרופים קפוצים, כמעט ללא הבעה.

כל זה משתנה כשאנחנו עוברים לדבר על אביו, שמחה, שנפטר לפני שנים. צוקר מספר לי שהוא עדיין "מתייעץ" איתו לאחר חתימת חוזי עבודה. הוא מגלה כי זה כאילו שהם יושבים אחד מול השני ודנים בעניין. "אני מרגיש", אומר צוקר, "שאני חייב להוכיח את עצמי בפניו בכל פעם מחדש. אבא לא כל כך האמין ביכולות שלי ושל דדי (ח"כ לשעבר דדי צוקר) וכל אחד בדרכו הוכיח את עצמו בסופו של דבר, אבל עדיין יש לי תחושה שהוא רוכב לי על הכתפיים".

אז אתה נותן לו דין וחשבון כל הזמן?

"זה קורה לפעמים. פעם למשל עשיתי הנחה צנועה מאוד למישהו וזה היה לי קשה מאוד, כי הרגשתי את אבא רוכב לי על הכתפיים ואומר: 'השתגעת? זה מה שחסכתי כל חיי ואתה נותן הנחות?' הוא היה אבא מאוד דומיננטי בחיינו ורצה שנצליח, שנהיה שונים מאחרים ואנחנו עדיין בשלב ההוכחה".

"כשפתחנו את מלון רמדה קונטיננטל ב-1974", הוא מספר, "הגיע לשם פנחס ספיר. זו הייתה פתיחה גדולה עם היזמים ואבא רץ לפנחס ספיר. היו לו שני שומרים, אבל את אבא לא עניין שום דבר, הוא הגיע אליו ואמר לו, אתה יודע, ברוך – ככה הוא קרא לי – תכנן את הבניין. זה היה בשבילו אושר גדול, אבל לי לא היה נוח עם הקטע הזה שהוא ניגש אל פנחס ספיר. ספיר לא ידע מי זה האיש הזה, לא ידע מי זה ברוך, אבל ההרגשה של אבא שהוא גילה לספיר שאני תכננתי את הפנים של הבניין הזה הייתה עילאית.

"במלחמת ששת הימים הייתי קצין בכיבוש ג'נין. את אבא שלי לא עניין שום דבר. הוא נסע לג'נין, נכנס פנימה ושאל: ראיתם את ברוך? היה שם צבא של אלפי חיילים. מישהו החליט להרגיע אותו ואמר לו: שמע, ראינו אותו, הוא בסדר, אתה יכול לחזור הביתה. זה היה דבר לא שגרתי, שאבא רץ באמצע המלחמה לחפש את הבן שלו".

אתה גם כן אבא כזה?

"יש בי משהו מהדברים האלה".

כלי של פנומן

במשרד של צוקר ברמת החייל מוצב צילום של האב מחזיק בפטיש ומאחוריו עוד שני פטישים, להחלפה. "פטיש מסמל נחישות והתמדה", אומר צוקר שסידר על המדפים בחדרו עשרות פטישים (120 במספר) שונים ומשונים, שאסף במשך השנים. יש שם פטיש המיועד לתבנית של כובעי לבד ופטיש של בוני סירות ופטישים לשבירת גבישי סוכר ממרוקו. וגם פטישים רבים שקיבל במתנה. האחרון הוא פטיש זכוכית שקיבל ליום הולדתו מחברה צ'כית שעבד איתה. הפטיש שוכב לו לתפארת בקופסה מרופדת ועליו חרוט משפט של אריסטו: "Friendship is essentially a partnership" .

"מבחינת השליטה בזכוכית, מי שעשה את הפטיש הזה הוא פנומן", מתלהב צוקר. "הוא עשה את זה עם יכולות שאנחנו לא מכירים".

מתברר שזכוכית היא אחת האהבות הגדולות של צוקר. הוא נוסע לסדנאות זכוכית בצ'כיה וחוזר עם יצירות מפוארות, בעיקר כדים וסוגי פמוטים יפהפיים, שאת חלקם הוא מראה לי בגאווה במשרדו. "במשך שנים אני מאמין בחומר הזה, הוא מאוד אצילי, מאוד ראשוני. זה חומר שיכול לאצור בתוכו כל דבר, יכול להיות גם מבנה, גם מיכל, גם חלל, גם כאלמנט תאורה וגם אלמנט דריכה.

"באזור שבו אני עושה את סדנאות הזכוכית יש בית ספר תיכון שלומדים בו עיבוד וטיפול בזכוכית. תכננתי שם שנדליר גדול לבניין מנהטן שבמתחם פארק צמרת, המשתרע לגובה של 27-6 מטר ושוקל טונה וחצי. בזמנו עבדתי עם דייל צ'יהולי על שנדליר מאוד גדול שמוצג ב'אש התורה' בירושלים ליד הכותל".

עוזב ועובר לאפריקה

צוקר גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה לאב שהיה עובד סולל בונה ורביזיוניסט מושבע ואם עקרת בית. "החריצות והרצון להישגיות והנחישות באה מן הבית הזה", הוא אומר. "כך גם גדל אחי הקטן, דדי, שהיה חבר כנסת".

הוא סיים את לימודיו בבצלאל ב-1968, תקופה שבה תחום העיצוב עוד לא היה מוכר לרוב האוכלוסייה בארץ. עשירי ישראל אמנם בנו בתים ייחודיים, אבל השוק הישראלי עדיין היה קטן.

זמן קצר לאחר סיום הלימודים, כשכבר עבד בעבודה מסודרת, הציע לו אביו להיפגש עם בעלים של משרד ארכיטקטים שעובד במזרח אפריקה ובקריביים. "עד אז שתיתי גזוז ולימונדה, ופתאום מציעים לי בראיון עבודה בהילטון לשתות קמפרי סודה", הוא מספר, "ואז אומר לי מי שאחר כך ניהל אותי, 'בוא נתחיל לעסוק בעיצוב של מלונות – אפתח מחלקה במשרד ואתכנן מהכפית את כל המערכות שנמצאות בבניינים ציבוריים'".

לא חששת?

"לא. הדבר היחיד שחששתי ממנו היה ללכת למשרד שרק לפני שלושה שבועות התחלתי לעבוד בו, ולהגיד שאני עוזב לטובת נסיעה לאפריקה. מה שכן, ההגעה לאפריקה הייתה סוג של הלם. כשחשבתי על אפריקה, חשבתי רק על פילים, אריות, מסאים וציד. פתאום אני מגיע לשם כאדריכל עוזר ואני עובד על ההילטון באיזו ארץ – זה היה סוג של הלם, לא יודע איפה הייתי נמצא היום אם לא הייתי עושה את המהלך הזה – זה היה לשבת מול אנשי הילטון ולנהל איתם משא ומתן".

ולא היו לכם בעיות של שוני בתרבות או במנטליות?

"אספר לך סיפור. יום אחד אנחנו פוגשים במלון את שר החינוך של קניה והבוס אומר לי 'בוא נזמין אותו לארוחת ערב ונציע לו שנתכנן עבורו בתי ספר'. הזמנו חדר סמינרים במלון ודאגנו לארוחה והבוס בוחר את סידור השולחן, ואת הדג ואת המנות הראשונות ואת היין ונקבעה ארוחה בתשע בערב, ואז מגיע השגריר, המזכיר הראשון ובעלי המשרד שלי וכולנו ממתינים שיגיע השר. תשע ורבע הוא לא מגיע, תשע וחצי – לא מגיע. בעשר ורבע החלטנו להתחיל לאכול, כי אם הוא לא מגיע בטח קרה משהו. למחרת אנחנו פוגשים אותו באותו מלון, שם נאספו כל האח"מים. אנחנו ניגשים אליו ושואלים: כבוד השר, מדוע לא הגעת לארוחת הערב? ומה הוא ענה? – 'לא הייתי רעב!'"

"זה סוג ההתנהלות שהייתה באפריקה, ואני לא אומר את זה לגנאי, אני אומר שאנחנו צריכים להבין שיש חברות שחושבות אחרת מאתנו, ואת זה צריך להפנים".

עבודה ללא לוחות זמנים

משם הוא עבר לעבוד על מלונות הילטון בטנזניה, בזנזיבר ובמדגסקר וב-1971 חזר לישראל, התפטר מעבודתו ותכנן יחד עם האדריכל אלדר שרון מלון בונגלו בשארם אל שייח. באותה שנה הקים את משרד "בוקי צוקר אדריכלות ועיצוב" שבעשורים האחרונים תכנן לא מעט מבנים בחו"ל, כמו מלון "רדיסון סאס" בבוקרשט, את הפלזה במוסקבה, אקווריום בבריסל ועוד אחד בפלמה דה מיורקה בספרד, את שגרירות ישראל בהלסינקי ועוד. לאחרונה אף סיים קניון בפונה, הודו.

לא קשה לעבוד עם ההודים?

"לעבוד עם ההודים זה בעצם להתייחס לחיים לפי התפיסה שלהם – אין לוחות זמנים. לישראלי או לגרמני יהיה קשה מאוד לעבוד שם בגלל העניין הזה. רק בשביל הדוגמה, בניין בעבודה נראה ב-12 בצהרים כמו שטח שנפלו בו 400 איש שספוגים במתקפת גז. הם נראים כמו מתים. הם ישנים שעה בצהרים. באפריקה יש פתגם שמתאים גם להודו. את שואלת מתי אני רואה אותך והתשובה היא: Moment From Now. זה יכול להיות בעוד שעה ויכול להיות בעוד שבועיים".

אני מניחה שעם העובדים באמריקה יותר קל לעבוד?

"העובדים באמריקה הם בעיקר פורטוריקנים שהם עובדים מיומנים מאוד קלילים, שומעים מוסיקה בעבודה".

ועם הרוסים?

"הרוסים מגיעים אחרי לילה של שתייה לעבודה. את לא יכולה לעשות שם עבודה בלי מתן בסתר. עבדתי שם עם טורקים ויום אחד ראיתי שטורקי עומד ומתחילים לבנות סביבו קיר כדי שהטורקי ייעלם, כי הוא לא שילם למי שהיה צריך לשלם. ככל שהבלוקים התרוממו הוא צעק שהוא ישלם ואז הם הפסיקו".

בארץ אתה עובד בעיקר עם פועלים סינים נכון?

"כן. הסינים מאוד מדויקים. יש להם משמעת מאוד גבוהה. הם רק צריכים להיות מנוהלים. אין להם יוזמה אישית".

גולת הכותרת של עבודתו בישראל היא ללא ספק מגדל "מאייר ברוטשילד", עליו הוא עובד עם משרד בראלי-לויצקי-כסיף, כאשר הוא ממונה על אדריכלות הפנים. הבניין, הנבנה בפינת הרחובות רוטשילד-אלנבי, זכה בשנת 2011 ב"אות העיצוב" כבניין המגורים היפה בישראל, ולפני כחצי שנה דורג על ידי מגזין פורבס העולמי כאחד מ-10 המגדלים הגבוהים המפוארים ביותר בעולם.

במגדל משווקת גם אחת הדירות היקרות בישראל – דופלקס פנטהאוז בגודל 1,418 מ"ר, במחיר של 170 מיליון שקל. היזמית, ברגרואין רזידנטיאל, נמצאת בשליטת המיליארדר האמריקני, ניקולאס ברגרואין (50%) קבוצת חג'ג' (25%) וחברת האחים כהן (25%).

מהניהול האמריקני, אני מניחה, אתה מרוצה

"מה שטוב אצל האמריקנים זה שלראשונה אני עובד עם דיסציפלינות שהיו קיימות גם בארץ בתחילת דרכי. בפרויקט הזה גם אין לנו יותר מדי שיקול דעת, אלא אנחנו ממלאים פונקציה של תכנון וביקורת על עבודת האדריכל האמריקני ריצ'רד מאייר. מאייר הוא אחד המודרניסטים האחרונים שקיימים. הוא משלים בהנחות התכנוניות שלו את לה קורבוזיה, שבעצם היה אבי המינימליזם. אנחנו נמצאים שם לפחות פעמיים בשבוע במשך שעות רבות ובעצם עומדים בין הקבלן לבין היזם כדי לקבל את התוצאות המקוות.

"בעבודה איתו אין תחליפים לחומרי הגמר, כפי שקורה בהרבה מן הבניינים שנבנים היום. רמת הדיוק שלהם היא חלק ממשמעת בסיסית תרבותית-מקצועית. הם מבינים שיושר בתכנון זה דבר שמביא לתוצאה טובה".

כבר הרבה זמן עובדים על הפרויקט הזה, לא?

"הבן שלי, אסף צוקר, שאחראי על הבניין הזה, התחתן אחרי חתימת ההסכם. עכשיו יש לו ילדה בת חמש וחצי והבניין עוד לא גמור. לדבריו זה בנין שבו נכנסים לפרטים, לקרביים, ובגלל זה העבודה נמשכת כל כך הרבה זמן. הוא מקווה שלפני הבת מצווה של הילדה זה יסתיים…"

איך אתה עובד על פרויקט?

"כשעבדנו על הילטון באילת, יצחק תשובה, הבעלים, בנה רעיון וכדי לבדוק וליישם אותו נסענו לדרום אפריקה וחקרנו את סיפור מלכת שבא עד לרמה של ממצאים ארכאולוגים מאותה תקופה. אחר כך חקרנו את רכושה והיכולות שלה כיזמית, עד למאהביה, ואת הדברים האלה ניסינו ליישם באווירה של הבניין – עושר, מנורות של אותה תקופה, עמודים של אותה תקופה, מנורות שמן של התקופה, החתול שהיה סמל בתקופה כשומר תרבותי, ועוד".

"כשעבדנו על יערות הכרמל. כדי להגיע לצבע שלו שמשתלב ביערות הכרמל, שטתי עם הבעלים, ישראל בן יקר ודוד גת, על הבוספורוס וצילמנו שם מבנים שנחבאים בין עצי מחט, וכך הגענו לצבע של הבניין. על הבניין עבדתי עם האדריכל אורי בלומנטל".

איך הרגשת כשהמלון נשרף?

"לא הרגשתי כלום, הייתי כבר במקומות אחרים. אני תמיד מסיים את הקשר שלי לבניין ברגע שהוא מוכן".

אתה לא עובר ברחוב, מסתכל על הפרויקט שלך ואומר איזה יופי?

"לא, אני תמיד בפרויקט הבא, כי הוא תמיד יהיה יותר טוב".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן