לפני שנים רבות חי בסין הרחוקה אמן קשיש, צייר בחסד. היו לו שני תלמידים, שניהם מוכשרים, שניהם נחושים, והוא לימד אותם בתשומת לב את כל אשר ידע במשך שנים רבות. שני התלמידים היו בסופו של דבר לאמנים מוכשרים בזכות עצמם, מאסטרים של ציור – מאסטר ג׳אנג ומאסטר דינג.

כשהלך האמן הקשיש לעולמו, החליטו תלמידיו ללכת איש לדרכו ולמצוא את דרכם האמנותית. לפני שנפרדו אמר מאסטר ג׳אנג: ״מורנו נהג לומר שכישורינו האמנותיים שווים. אני מציע תחרות: בעוד חמש שנים מהיום ניפגש בדיוק כאן, וכל אחד מאיתנו יביא איתו את יצירתו הטובה ביותר. כך נוכל לקבוע מי מאיתנו טוב יותר״. מאסטר דינג השיב בחיוך: ״כמובן, זה בסדר מבחינתי״.

השניים נפרדו לשלום ופנו איש לדרכו. מאסטר ג׳אנג טייל בכל העולם, ראה נופים, ראה יצירות אמנות שונות ולמד ממגוון עצום של תרבויות. הוא צייר ללא הרף. ציוריו הלכו והשתפרו וההתעניינות בהם גברה. גם מחירי ציוריו האמירו בהתאם מחודש לחודש. הוא היה מרוצה מהישגיו. ״עוד לא חלפו חמש שנים״, חשב, ״וכבר התקדמתי כל כך. האין זה פלאי? ואילו את מאסטר דינג איש אינו מזכיר. אני בטוח שאוכל לנצח בתחרות בנקל״.

חמש שנים חלפו ביעף, ומאסטר ג׳אנג עשה את דרכו למקום המפגש. הוא היה בטוח בעצמו ונשא עמו את יצירתו הטובה ביותר. הוא ראה מרחוק את מאסטר דינג מתקרב לעברו במעלה הרחוב, מנופף לו לשלום, אך ידיו ריקות. ג׳אנג לא היה מרוצה. ״סיכמנו שכל אחד יביא את יצירתו הטובה ביותר״, אמר לעמיתו בלב כבד, ״ואילו אתה הגעת בידיים ריקות. כיצד נוכל להשוות את ערכנו האמנותי כעת?״

מאסטר דינג הביט בחברו המודאג ששיערו כבר האפיר, ואמר: ״ידידי היקר, אין זה שרציתי לבוא בידיים ריקות, אלא שלא יכולתי להביא עמי ציור״.

״האם זה תירוץ?״ תהה ג׳אנג בינו לבין עצמו, ״הוא בוודאי לא מעריך במיוחד את ציוריו ופוחד להפסיד בתחרות״. ואת עמיתו שאל: ״מדוע לא יכולת להביא עמך ציור?״ מאסטר דינג השיב: ״אינני יכול להביא עמי את ציוריי, אבל אני יכול להראות לך אותם״.

השניים התהלכו ברחובות העיר, ומאסטר ג׳אנג הופתע לגלות שציוריו של מאסטר דינג מצוירים על בניינים בכל פינה של העיר. כל ציור היה טוב מקודמו, והציורים העניקו לעיר אווירה אמנותית וחמימות שובת לב. מאסטר ג׳אנג נזכר שלפני חמש שנים תושבי העיר לא היו משכילים או מעודנים במיוחד. אולם כעת, הוא הבחין, מזגם והליכותיהם של התושבים מעודנים יותר, ממש בדומה לדמויות המצוירות ששימשו להם מקור השראה.

כל תושבי העיר שחלפו על פניהם פנו בכבוד אל מאסטר דינג. מאסטר ג׳אנג, מקנא מעט, שאל את חברו: ״האם הם שכרו אותך לצייר את כל הציורים האלה? אתה בוודאי כבר עשיר כקורח!״

מאסטר דינג חייך והשיב: ״כאשר עמדתי לעזוב את העיר, חשבתי על העבודה הקשה שהשקיע מורנו כשלימד אותנו. החלטתי להעניק לתושבי העיר משהו מהטוב שקיבלנו. לאחר שסיימתי את הציור הראשון, התושבים התרגשו מעבודתי והזמינו אותי להמשיך לצייר. הם חששו שהמחיר שאדרוש יהיה גבוה מדי, אבל אמרתי להם שהם לא יצטרכו לשלם לי אפילו אגורה מעבר לארוחותיי היומיות״.

מאסטר ג׳אנג נדהם. כיצד ייתכן שחברו המוכשר צייר חינם אין כסף? ״איך יכולת להיות טיפש כל כך?״, תהה, ״הרי יכולת להרוויח כסף רב!״

דמעות נקוו בעיניו של מאסטר דינג, והוא אמר בקול נרגש: ״למעשה, הם עזרו לי מאוד. לאחר שראו את יצירותיי הם לא ידעו כיצד להחמיא לי ואיך לגמול לי, אך הם נעשו כנים יותר וטובי לב. עם עידוד שכזה, הציורים שלי הלכו והשתפרו מיום ליום. כיצד אוכל לגבות כסף עבור זה?״

מאסטר ג׳אנג התבייש למשמע הדברים. הוא האמין עד כה שערכה של יצירת אמנות נקבע רק בכסף – ככל שהמחיר יקר יותר, כך ערכו של הציור רב יותר.

״אין ספק״, אמר ג׳אנג לידידו, ״ניצחת בתחרות. ערכם של ציוריך לא יסולא בפז. לא ניתן לקנות אותם בכסף. את ציוריי שלי ניתן לקנות תמורת סכום של כסף. ציוריך שלך שינו את חייהם של אינספור אנשים, ואילו שלי משמשים לקשט את קירותיהם של אנשים עשירים. אני חושב, אם כך, שראוי שאפסיד בתחרות, ושאלמד ממך את ערכה האמיתי של אמנות. חברי היקר, הבה נעבוד יחדיו מעתה, וניצור עוד יופי עבור העולם״.

השניים התחבקו ודמעות זלגו מעיניהם. מאסטר דינג לא היה עוד בודד בדרכו האמנותית. מאותו יום ואילך, אמן מפורסם אחד נעלם מהעולם, אולם שני אמנים מאושרים, בלב מחובר, עבדו יחד בהרמוניה להביא שמחה ויופי לעולם.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן