העיבוד של כריסטופר נולאן הופך את הקסניה ההומרית ל"חוק" אוניברסלי, ואת הסוס הטרויאני לחטא קדמון נוסח "אופנהיימר". זה מעניק לסרט עמוד שדרה מוסרי ברור – ובאותה נשימה מוחק חלק מן הסתירות של העולם העתיק
איל לוינטר | 9 באוגוסט 2026 | תרבות ואמנות | 4 דק׳
חוק זאוס שלא היה
בפעם הראשונה שבה נשמעות המילים "חוק זאוס" ב"האודיסיאה" של כריסטופר נולאן, הן אינן מגיעות מפי אל, כהן או נביא. המלכה פנלופה, בגילומה של אן האת'וויי, לוחשת אותן לבנה טלמאכוס כאזהרה.
ארמונו של אודיסאוס מלא במחזרים שהפכו מאורחים לאיום פוליטי. הם מכלים את רכוש הבית, מבקשים לכפות על פנלופה לבחור באחד מהם לבעל ומוכנים להרוג את יורש העצר. ובכל זאת, מזהירה פנלופה, אסור לטלמאכוס להיות הראשון שיפנה נגדם בכוח. אם יפר את "חוק זאוס", יעניק להם את התירוץ שחיכו לו: אפשרות להציג דווקא אותו כתוקפן וכמפר החוק הקדוש, ואז לחסלו.
ברגע הראשון נדמה ש"חוק זאוס" הוא אמצעי תסריטאי נוח: דרך להסביר מדוע בעלי הארמון אינם פשוט מסלקים את הפולשים. אך בהדרגה מתברר שזהו השלד המוסרי של הסרט כולו. החוק חוזר במערת הקיקלופ, בביתה של קירקה המכשפה, בארמונו של אודיסאוס, ולבסוף גם בסיפור הסוס הטרויאני.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
מקור: Universal Pictures
