שרית אופק מבקשת להשיב למוות שפה אנושית – לא של פרוטוקול, אלא של נוכחות, מגע ומילים פשוטות
דינה גורדון | 9 במרץ 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
ברגע שאין עוד מה להציל
איך נפרדים מאדם שעומד למות? מה אומרים ליד המיטה כשכבר אין מה להבטיח, אין מה לתקן, ואין עוד מילים גדולות שיכולות להציל?
בעולם המסורתי, לרגע הזה הייתה שפה. המוות התרחש בבית, בתוך חיי המשפחה והקהילה; היו תפילות, מנהגים, מחוות, תפקידים ברורים. לא משום שהאימה הייתה קטנה יותר, אלא משום שהיו לה צורה ומסגרת. בעולם המודרני, לעומת זאת, המוות הועבר מן הבית אל המוסדות, מן המרחב המשותף אל המחלקה והפרוטוקול.
וכך, דווקא בעידן שיודע להאריך חיים ולטפל בכאב, אנחנו נותרים לא פעם חסרי שפה מול הסוף. על החלל הזה מבקש לענות, לפחות בחלקו, ספרה של שרית אופק, עובדת סוציאלית המלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם, ושואלת איך אפשר ללוות אדם אל מותו בלי לברוח מן המעמד.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
שרית אופק, "למות", התחנה, מרץ 2026
