ב"זיכרונות ממוסקבה" מציג הרב פנחס גולדשמידט לא סיפור גבורה חגיגי, אלא עדות מפוכחת על בניית קהילה יהודית בלב מערכת חשדנית וטוטליטרית
חיים אבייב | 9 במרץ 2026 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
המאבק השקט על תחיית יהדות רוסיה
הרב פנחס גולדשמידט מציע ב"זיכרונות ממוסקבה" סיפור חיים, אבל כוחו של הספר אינו רק ברצף האירועים שהוא מתאר, אלא בדרך שבה הוא מראה מה נדרש כדי לבנות מחדש קהילה יהודית במדינה שהרגילה את אזרחיה לחשוד, לשתוק ולהסתגל. זו אינה רק אוטוביוגרפיה של רב שנשלח למוסקבה ברגע היסטורי טעון; זהו ספר על המפגש בין אמונה, מוסדות וכוח. במיטבו, גולדשמידט מראה שתחיית יהדות רוסיה לא הייתה רגע חגיגי של "חזרה לשורשים", אלא מאבק יומיומי על מקום, לגיטימציה ושליטה.
כאן גם טמונה חשיבותו של "מרכז שטיינזלץ", שגולדשמידט מגיע לעבוד בו בראשית דרכו. לא מדובר בעוד תחנה ביוגרפית, אלא במוסד יהודי-חינוכי שנולד מתוך חלון ההזדמנויות הצר שפתחה תקופת הגלאסנוסט.
עצם הקמתו סימנה אפשרות: לקיים פעילות יהודית גלויה למחצה בלב מוסקבה, אחרי עשרות שנים של דיכוי דתי. לכן, כשהמרכז מנותק לפתע מחשמל, מים וחימום, גולדשמידט אינו מביא זאת כאנקדוטה צבעונית בלבד. המקרה הזה ממחיש עד כמה החופש החדש היה מוגבל והפיך. הדרך שבה הוחזרו השירותים – באמצעות ניצול ביקורו של ראש ממשלת קנדה ולחץ תקשורתי – מבהירה שיהודים יכלו לפעול, אבל רק כל עוד ידעו לנווט בזהירות בין מוקדי הכוח שסביבם.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
פנחס גולדשמידט, "זיכרונות ממוסקבה", הוצאת ידיעות ספרים, ינואר 2026