סיפורו הקלאסי של צ'ארלס דיקנס מזכיר לנו כי כל אדם יכול לשנות ולהשתנות, אם יקבל הצצה למי שהוא באמת
גלית דהן קרליבך | 8 באוקטובר 2025 | תרבות ואמנות | 3 דק׳
מה מראה הרוח לסקרוג' – ומה היא מראה לנו
בניגוד לרבים מספריו של צ'ארלס דיקנס – רומנים רחבי יריעה ה"מתפקעים" מדמויות שונות ומשונות ומצירופי מקרים רבים, "מזמור לחג המולד" הוא ספר צנום, כזה שאפשר לקרוא בתוך שעה קלה. למרות זאת הספר גדוש באותם נושאים שמאז ומעולם עניינו את הסופר בן התקופה הוויקטוריאנית: עניים מול עשירים, גורלם של יתומים וחולים, אנשים תמימי דרך מול נבלים מקצועיים.
כל אלו מוצגים באמצעות ההומור המופלא של הסופר, שרבים מספריו תורגמו לעברית כבר בשנותיה הראשונות של המדינה ויועדו, משום מה, לבני נוער. אולי משום שגיבוריו של דיקנס היו לרוב נערים יתומים ועניים – בבואה כואבת מהביוגרפיה האישית של הסופר, שנאלץ בגיל צעיר לפרנס את משפחתו. לאחר שאביו נאסר בכלא בשל חובות, עבד דיקנס שעות ארוכות במפעל למשחת נעליים כדי לממן דמי המחייה של משפחתו. רגישותו לילדים שנגזלו מהם ילדותם ונעוריהם, ליוותה אותו כל חייו ועברה בכל יצירותיו.
הספר נפתח בקריצה ממזרית דיקנסית טיפוסית: "מארלי מת. בואו נתחיל בזה. לא היה ספק בדבר. תעודת הקבורה שלו נחתמה בידי הכומר, הפקיד, הקברן ומנהל הלוויה. סקרוג' חתם עליה, ולסקרוג' היו מוניטין במרכז הסחר המלכותי ושמו היה ערובה לכל מסמך שחתם. מארלי הזקן היה מת כמסמר של דלת, כמו שאומרים".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
צ'ארלס דיקנס, "מזמור לחג המולד", מאנגלית: נועם בן זאב, הוצאת כרמל, אוגוסט 2025