מי היה המתמטיקאי שהצליח להוכיח שלא ניתן להוכיח הכול

דורית דינור | 10 בנובמבר 2021 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

מסע אל קצה ההיגיון ובחזרה

מדי ערב פסעו אלברט איינשטיין וקורט גֶדֶל (Gödel 1978-1906) זה לצד זה, על השביל המוביל מ"המכון ללימודים מתקדמים" באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב, לבתיהם. חברו לטיולים של איינשטיין היה מהפכן נחבא אל הכלים הנחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים שרבים לא שמעו מעולם את שמו.

איינשטיין וגדל זכו לשגרת טיולי ערב בפרינסטון, בינות למרבדי דשא, בריכת מים ואווירה פסטורלית בזכות הישגיהם הייחודיים. הם השתייכו לקבוצה של אינטלקטואלים גרמנים ואוסטרים שהוזמנו בשנות ה-40 לארה"ב, בעקבות עליית היטלר לשלטון, להתארח באוניברסיטה ולהמשיך לפתח בחופשיות ובמרץ את התיאוריות שעליהן עבדו. באותן שנים עבד גדל על המתמטיקה של תורת היחסות ואף יצר בסיס תיאורטי מסוים לאפשרות של מסע בזמן.

בביוגרפיה חדשה פורש סטיבן בודיאנסקי, מתמטיקאי ומי שהיה העורך המדעי של מגזין Nature בוושינגטון, את סיפור חייו של גדל, שבשיאו גרם, באמצעות הוכחה מתמטית מפורסמת, למשבר בקהילת המתמטיקאים. בתחילת המאה ה-20 הובילו המתמטיקאים המפורסמים ברטרנד ראסל ודיוויד הילברט, מהלך שמטרתו למצוא מערכת לוגית של אקסיומות שבאמצעותן אפשר יהיה להוכיח כל משפט מתמטי, למשל כמו האקסיומה שאנו מכירים היטב מעולם הגיאומטריה – ששני קווים מקבילים לעולם לא יפגשו.