הם נכלאו בתא בטון מבודד במשך שנים ונחשבו למקרים אבודים. עד שלאורה בייטס הגיעה לקרוא איתם על הלבטים המוסריים של רוצחים ביצירותיו של שייקספיר, והם התחילו להתבונן ברצח שהם עצמם ביצעו, לקחת אחריות ולנסות לכפר
דינה גורדון | 13 בפברואר 2022 | פילוסופיה | 12 דק׳
אסירים באגף השמור נחשבו לבלתי ניתנים לשיקום, עד שהתחילו לקרוא מחזות של שייקספיר
ד"ר לאורה בייטס, מרצה לספרות, שמעה במסגרת האקדמית מספיק תיאוריות על מחזותיו של ויליאם שייקספיר. חלקן נשמעו לה לא מדויקות, אחרות טיפשיות, והיא החליטה לבדוק עד כמה יצירותיו של המחזאי הבריטי באמת נאמנות למציאות. היא התעניינה במיוחד בלבטים של גיבורי המחזות כמו מקבת' והמלט ובמניעים שלהם לבצע רצח – מה דחף אותם בסופו של דבר לעשות זאת? האם ניתן למצוא קווים מקבילים בין הדילמות המוסריות והקונפליקטים של גיבורי מחזותיו של שייקספיר לבין הלך מחשבתו של רוצח בן זמננו?
החיפוש הזה הביא אותה בתחילת שנת 2000 לאגף השמור בבית הסוהרWabash Valley Correctional Facility באינדיאנה שבארה"ב. האגף השמור הוא למעשה כלא בתוך בית הסוהר. 200 האסירים שנמצאים שם נידונו כולם למאסר עולם על מעשי רצח. כל אחד מהם כלוא בתא בטון מבודד במשך 23 שעות ביום. גודלו של התא הוא חמישה צעדים מקצה אחד למשנהו, אין בו חלונות, אין אפשרות להבחין בין יום ללילה או בין עונות השנה. תאורה מלאכותית פועלת בו 24 שעות ויש רק פתח צר בדלת להכניס מזון, תוך מגע מינימלי עם הסוהרים. היו אסירים שהיו כלואים כך בבידוד במשך שנים. חלקם הפכו לאלימים עוד יותר, חלקם איבדו את שפיותם.
אסירי הכלא נחשבו כמקרים אבודים ללא כל אפשרות לשיקום, וגם לא היו תוכניות כאלה עבורם. העיסוק היחיד שהותר להם היה קריאה בספרים מספריית בית הסוהר. סוהרים שבייטס שוחחה איתם סיפרו לה שהספרים הפופולריים ביותר היו סיפורי פשע אמיתיים. והשיחות שניהלו האסירים ביניהם בצעקות, מבעד לדלתות הסגורות, היו על תחרויות אגרוף, על נשים מסוג מסוים שהכירו בעבר ועל הדברים שהיו רוצים לעשות לסוהרים שלהם.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו