עד כמה מאיימת המחאה של טייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי על ביטחון המדינה?

ירון בוסקילה | 10 באוגוסט 2023 | מחשבות | 4 דק׳

כנף מיקוח

כל לוחם בצה"ל הנכנס למבצע מיוחד בשטח אויב, או הנקלע לסיטואציה של קרב, יודע שחיל האוויר תמיד יהיה שם במצבי קיצון ויכריע את משוואת הקרב. הציפיות האדירות מחיל האוויר החלו להתבסס עם תום מלחמת ששת הימים. לאחר הניצחון המוחץ החליטה מדינת ישראל להשקיע משאבים כספיים עצומים, עד כמחצית מתקציב הביטחון, לחיזוק יכולות חיל האוויר על חשבון כוחות היבשה. רק לאחרונה רכש חיל האוויר אמצעי לחימה בעלות של תשעה מיליארד דולרים במסגרת סיוע החוץ האמריקני, ואף לקח הלוואות למימון חלק מהרכישה. הרכש הזה, לצד רכישת מטוסיf-35 נוספים, מחדדים באופן ברור את החלטת צה"ל לתת מענה לרוב האיומים על מדינת ישראל (ובכלל זה איומי הטרור, הגרעין, טילי קרקע-קרקע ועוד) באמצעות חיל האוויר.

מחאת חלק מטייסי הקרב של חיל האוויר הישראלי על רקע תוכנית הרפורמה המשפטית הפתיעה והרתיעה את הציבור הישראלי וכך גם את המערכת הפוליטית. התגובות כלפי הטייסים המוחים נעו בין תמיכה מלאה לבין האשמה בהמרדה והטלת ספק בנאמנותם.

עם זאת השימוש של הטייסים בכוחם כדי להשיג את מטרותיהם אינו דבר חדש. בשנת 1997, אחרי אסון המסוקים – בו נהרגו 73 לוחמים ואנשי צוות אוויר בהתנגשות מסוקים – התברר כי ביטוח החיים שהעניק משרד הביטחון לצוותי האוויר שבקבע הקנה להם כיסוי טוב יותר מזה של אנשי המילואים. בתגובה, הודיעו טייסי המילואים כי הם מפסיקים לטוס עד שיתוקן המצב הלא הוגן, לטענתם. כך התברר לראשונה כי מחויבות אנשי המילואים אינה מובטחת ואינה מובנת מאליה. בסופו של דבר נמצא פתרון, ואנשי המילואים חזרו לטוס. עם זאת, ההבנה כי טייסי חיל האוויר יושבים על "שיבר" הביטחון ושהתייצבותם אינה חד משמעית חלחלה היטב.