יונתן פרינס, מפקד בסיירת צנחנים, מספר על הרגעים שבהם הבין שהוא נלחם על חייו ברצועת עזה, על השיקום הארוך שלאחר הפציעה ועל המסע למצוא כוחות חדשים – עם תחושת שליחות בלתי נגמרת
"שמעתי את הרופאים אומרים 'הוא לא שורד עד בית החולים'. זה היה מלחיץ, אבל תמיד הייתה לי אמונה שיהיה טוב"
"הסיפור שלי מתחיל ב-7 לאוקטובר. אני חי בעוטף בבני נצרים, אני מתעורר מהאזעקות, הולך לממ"ד כמו כולם, וכשאני שומע שהאזעקות ממשיכות אני מבין שקורה משהו. רצתי לחדר, לקחתי נשק, ווסט וקסדה ויצאתי מהבית כשאני עדיין לבוש בבגדים רגילים של שבת.
"שכן שלי הוא מפקד כיתת כוננות ביישוב שאני גר בו, אז עליתי איתו לרכב והתחלנו לעשות סריקות ביישוב, כדי לראות איפה יש פגיעות מטילים ואם יש אנשים שנפצעו.
"תוך כדי הסיור אנחנו מתחילים לשמוע מהקשר על חדירת מחבל בבארי. לאט לאט קיבלנו עוד ועוד דיווחים על מחבלים באזור, והמספרים התחילו לעלות בצורה אסטרונומית. הגיעו גם דיווחים על פצועים. פתאום אחד מתחיל לצרוח בקשר: פצוע אנוש, צריך תגבור מידי.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
יונתן פרינס במהלך שהותו בעזה | התמונה באדיבות המצולם
