היסטוריונים מכובדים מסבירים שיש לנו מזל רב. פעם, מזמן, כשאנשים נתקלו במגיפות וכשעברו אסונות טבע, הם לא ידעו איך להתמודד איתם. לא הייתה טכנולוגיה, לא הייתה רפואה מתקדמת, לא הייתה תקשורת, ואנשים ישבו ובכו על מר גורלם.

יש בזה כמובן מן האמת. בעבר לא הייתה טכנולוגיה, לא הייתה ההבנה הרפואית איך ליצור חיסון או להתמודד ביעילות עם מחלות, ולמעשה אפילו לא ידעו איך נראה וירוס. אבל מה שכל הפרופסורים המדברים בגאווה שוכחים הוא שבימים קדומים "המוות" ו"הלא נודע" היו כל כך נוכחים בחיים, כך שמצב המחשבה של האנשים היה שונה בתכלית. פילוסופים בעת העתיקה ועד התקופה המודרנית עסקו רבות בשאלה מה זה אומר לחיות חיים מלאים וטובים לצל אי-הוודאות, לצל המוות.

מחקרים שנעשו בעידן הנוכחי הראו שרוב האנשים בחברה המערבית העכשווית נמנעים מלחשוב ולדבר על המוות^[1]. זה נשמע הגיוני. למה לחשוב על הסוף במקום להתרכז, למשל, בהתקדמות הקריירה, החיים והחברה כולה; למה לחשוב על שאלות גדולות במקום לשמור על בריאות טובה ואושר? כיום יש לנו פריבילגיה שלא הייתה לאנשים בעבר – אז מדוע לא לנצל אותה?

כשראיינתי את ההיסטוריון דארין מק'מהון שחקר את התפתחות מושג "האושר" לאורך ההיסטוריה, מתקופת ימי הביניים ועד היום, הוא הסביר לי שבהתעלמות מסכנת המוות של עצמנו והבריחה מסבל יש גם חיסרון משמעותי: "אני חושב שבחברות מוקדמות סבל היה נוכח כל כך שאנשים לא יכלו אפילו לדמיין את החיים בלעדיו – זאת הייתה ברירת מחדל. היום, יצרנו עולם של עושר ושגשוג שבו זה כן אפשרי לדמיין חיים בלי הרבה סבל. ובכל זאת, אני חושב שזאת אשליה, כי הסבל תמיד יתפוס אותנו בדרגה מסוימת. בסופו של דבר אנחנו נותרים לא מוכנים אליו בחיי היום יום שלנו ובקנה מידה גדול יותר".

כלומר, אם סבל גדול יגיע לא נהיה מסוגלים להתמודד איתו? – שאלתי אותו. "אני חושב שזה אחד הדברים שקורים בתרבות שלנו. אנחנו לא מאובזרים כדי להתמודד איתו. סבל הוא לא הגיוני עבורנו היום, אין לנו היגיון שמסביר את זה".

השיעור של טולסטוי

הסופר הרוסי המפורסם לב טולסטוי העיד על עצמו שהיה ניהיליסט מוחלט, עד שבשנות ה-40 לחייו נתקף לפתע במחשבות על משמעות החיים והסבל. זה קרה בתקופה שאותה הוא כינה "אושר גמור": העתירו עליו שבחים, החניפו לו, והוא הפך לסוג של כוהן בקרב קהילת הסופרים. בספרו "וידוי" (1880) הוא מספר כיצד, דווקא אז, הוא התעורר להבין שכתיבתו נבעה מתוך רדיפה אחר כבוד וגאוותנות, ועבור כסף ותהילה, כשהוא למעשה אינו יודע דבר על החיים.

"חייתי כביכול וחייתי, הלכתי והלכתי, עד שהגעתי לשפת תהום וראיתי בבירור שאין לפני אלא אבדון. לעצור אי אפשר ולחזור אי אפשר, ואי אפשר לעצום את העיניים כדי לא לראות, שאין לפני דבר מלבד אשליית החיים ואושר וייסורים אמיתיים ומוות אמיתי – כיליון גמור", הוא כותב בספרו. "כשחשבתי על התהילה שהחיבורים שלי יזכו לה, הייתי אומר לעצמי: 'טוב, אז תהיה יותר מהולל מגוגול, מפושקין, משייקספיר, ממולייר, מכל הסופרים בעולם – ומה בכך?' לא יכולתי להשיב על כך דבר".

טולסטוי זיהה את האשליה שבחיים, אבל לא הצליח לראות את האמת שמעבר לה. זה גרם לו לסבל, סבל מוחשי ואמיתי כל כך שנדמה שלא היה לו הסבר או מטרה. הוא שקע בדכדוך והחל לפתח מחשבות אובדניות. כשחיפש תשובות לשאלותיו בתוך הידע האנושי הוא לא מצא שם תשובה. לא במדע – שלדבריו אינו עונה על השאלות החשובות בחיים, ולא אצל הפילוסופים העיוניים שתשובותיהם לפעמים סותרות זו את זו ומבלבלות. "לא זאת בלבד שלא מצאתי, אלא גם נוכחתי לדעת שאף כל אלה שחיפשו כמוני בידע האנושי, בדיוק כמוני לא מצאו דבר".

סביב 1880 החל טולסטוי להפנות עורף לספרות היפה שכתב, שהייתה לדעתו בידור זול להמונים, והחל להתמקד בכתיבת מאמרים על מוסר ועל חוכמה. אך בעודו נקרע עם תחושות אובדניות קשות, הוא הבין שלא יוכל למצוא תשובה לשאלה באמצעות שימוש בדרך חשיבה "תבונית". מסקנתו הייתה "שרק באמונה אפשר למצוא את פשר החיים ואת האפשרות לחיים", הוא כתב. "או אז הבנתי, שהאמונה במשמעותה המהותית ביותר אינה רק הוכחת דברים שאינם נראים, אינה התגלות, אינה רק יחסו של אדם לאלוהים, אינה רק הסכמה עם מה שנאמר לאדם… אמונה הינה כוח החיים. אם האדם חי, הרי יש בהכרח משהו שהוא מאמין בו. אלמלא האמין שיש בשביל מה לחיות, לא היה חי… אי אפשר לחיות בלי אמונה".

האמונה של טולסטוי לא הגיעה אליו מתוך מחשבה רציונלית, אלא מתוך רגש שנבע מלבו, שאותו התקשה להסביר. היא גם לא הובילה אותו לגן עדן, אלא הביאה אותו עשרות פעמים למצבים קוטביים: מצד אחד שמחה והתעוררות, ומצד שני חזרה לדכדוך וייאוש מהחיים. ככל שהמשיך לחקור את מסתרי האמונה, גילה את רעיון ה"קארמה" או ה"גמול" וכתב על כך בחיבור: "אילו בראו האלים את בני האדם ללא תחושת כאב, עד מהרה היו בני אדם מפצירים שייתנו להם אותו. נשים ללא חבלי לידה היו יולדות את ילדיהן בתנאים שבהם רק מעטים היו נשארים בחיים, ילדים ונוער היו משחיתים לגמרי את גופם, ואנשים בוגרים לעולם לא היו יודעים לא את המִשְׁגִּים של בני אדם אחרים, שחיו לפניהם ואלו שחיים היום, והעיקר, לא היו יודעים את המשגים של עצמם"^[2].

מבחינת טולסטוי, פעילות המכוונת לחיסול הסיבות לסבל – המִשְׁגִּים – היא המלאכה המשמחת היחידה המצפה לאדם, והיא מעניקה לו את הטוב שבו גלומים חייו. אולם חיסול המשגים אינו נעשה בדרך שבה נוקט המדע המודרני. הוא אינו נעשה באמצעות המצאת חיסון, התבודדות מהנגיף בבית או כתיבת פוסטים בפייסבוק. הוא נעשה בצורה שונה לגמרי.

אך רגע לפני שאפשר יהיה לצלול לכך – דבר הקשור ישירות בדרך שבה טיפלו במגיפות בסין העתיקה – חשוב לעצור ולהתבונן בעיקרון נוסף.

גורל

אחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר במערב בתקופת ימי הביניים ובתחילת תקופת הרנסנס הוא "נחמת הפילוסופיה", של אניקיוס מאנְליוס סוורינוס בּוֹאֶתיוּס – פילוסוף והוגה דעות ידוע שחי במאה השישית לספירה ברומא.

בואתיוס נודע כאדם ערכי ונדיב, צאצא למשפחה מיוחסת ברומא שמילא תפקידים ציבוריים בשירות המלך. הוא היה אהוב על ידי בני משפחתו וחי חיים נינוחים ומאושרים, עד שיום אחד, בלי שום התראה מוקדמת, הופיעו בביתו שומרי המלך תיאודוריך הגדול ועצרו אותו לעיני משפחתו. לאחר שהואשם בקשירת קשר נגד המלך, הוא הושלך לכלא על לא עוול בכפו.

כשישב המום בין ארבעת הקירות הצרים של תאו הוא התקשה לתפוס איך התהפך עליו בִּן רגע גורלו ועל שום מה. כל מה שאיבד לא ישוב עוד – משפחתו, רכושו, חבריו, מעמדו ואפילו חייו. וכל זה, ללא שום הצדקה. בתוך תחושות חוסר ההוגנות והכאב, הוא מצא מזור בכתיבה. "שערות לבנות מפוזרות בטרם עת על ראשי. עורי תלוי ברִפיון מעל איברי השחוקים", הוא כתב וסיפר כיצד הכתיבה משמשת לו כנחמה למלנכוליה^[3].

עד ש"יום אחד", כותב בואתיוס, הופיעה מולו לפתע מעין דמות שמימית וטובה – "ליידי פילוסופיה", הוא קרא לה. ברצף של שיחות עמוקות, ליידי פילוסופיה הזכירה לאסיר שכאשר הוא מתלונן על גורלו המר הוא למעשה הולך נגד האמונה שלו. היא הזכירה לו את הפילוסופים הסטואים שאמרו כי בני אדם אינם יכולים לשלוט ברוב הדברים שקורים להם. היא גם הזכירה לו את האלה "פורטונה" (Fortuna), המוכרת לרומאים כ"אלת המזל", שתפקידה לנתב את גורלם של אנשים. אלת המזל יכולה להרעיף על אדם מתנות כמו אהבה, משפחה, ילדים, שגשוג, מוניטין וקריירה או להוביל אותו לעבר אסונות. לכן עבור הפילוסוף הסטואי, אף מתנה לא צריכה להיות דבר שאפשר לבטוח בו או להישען עליו. שכן, כשאלת המזל מסובבת את גלגל המזלות – כל מה שנשען עליו יכול להיעלם בִּן רגע.

ברצף של שיחות, ליידי פילוסופיה עוזרת לבואתיוס להרים את ראשו ולהרהר על מה זה טוב אמיתי, והמסתורין של שאלת הגורל נעשה בהיר יותר.

גורל, גמול וקארמה, הם מעקרונות היסוד של כל התרבויות העתיקות – היהדות, הבודהיזם והנצרות. הגורל קשור במעשים הטובים והרעים שאנשים עשו. אנשים טובים זוכים לגמול (גורל) טוב, ואילו אנשים רעים זוכים לגמול רע. כמובן, כפי שהראה סיפורו של בואתיוס, וכפי שמראה הסיפור המקראי על איוב, לפעמים אדם שעשה מעשים טובים מתמודד עם אסונות, ולחילופין, אדם שעשה מעשה רע מרוויח. בעיה זו מנוסחת במסורת היהודית כבעיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

איוב, בהיותו איש צדיק, אינו מבין את הסיבה שלשמה נענש ומתקשה לקבל זאת. אבל לבסוף מגיע להבנה גבוהה יותר. הוא מבין שאלוהים שופט את האדם בצדק, והאדם אינו יכול להבין את דרכי הצדק האלוהיות. אם נפלו עליו אסונות סימן שלאלוהים יש יד בכך, ואם יש לאלוהים יד בכך, סימן שזה מה שצריך להיות ולכן עליו לקבל זאת. לפי הסיפור, המבחן האמיתי של איוב היה מבחן האמונה. ברגע שהוא צלח אותו, גמל לו אלוהים בדברים טובים.

מעבר לסין

לסין יש מסורת מתועדת, בת יותר מ-5,000 שנה, של התגברות על וירוסים שגרמו למגפות. קיימות דוגמאות רבות של אנשים שחיו בקרב חולים, במשך ימים ואפילו חודשים, ולא נדבקו. מה היה הסוד להישרדותם?

בטקסט הרפואי הסיני העתיק "הקאנון הפנימי של הקיסר הצהוב" (Huángdì Nèijīng) מתועדת שיחה מלפני 4,700 שנה בין הקיסר הצהוב האגדי לבין צ'י בו, שהיה שר ורופא בחצר הקיסרית.

הקיסר שאל: "שמעתי שכאשר התרחשו חמש המגפות, היה קל להדביק אחד את השני, והסימפטומים של המחלה היו דומים אצל כולם, בלי קשר לגיל. אם אין שום דבר שאפשר לעשות, כיצד אפשר להימנע מלהידבק?"

צ'י בו ענה לו: "אנשים שלא נדבקים במחלה בזמן המגפה, הם אלה שיש להם צ'י ישר בתוכם. הצ'י הרע לא יכול להדביק אותם". מהו הצ'י הישר שיכול למנוע מאנשים להידבק? כמה סיפורים מההיסטוריה של סין העתיקה עשויים לשפוך אור על כך.

רופא סיני מפורסם משושלת צ'ינג בשם ליו קווי (Liu Kui) או כפי שהוא כינה את עצמו סונג-פנג, כתב ספר בשנת 1782 שנקרא "סונג-פנג שואו יי" שתרגומו הוא "סונג-פנג מדבר על מגפה". בספר הוא מתאר מקרים היסטוריים רבים של אבחונים וטיפולים, וגם מקרים הקשורים למגפות.

הסיפור הראשון עוסק באדם בשם יו-גון משושלת ג'ין (420-265 לספירה), שהיה קרוב משפחה של הקיסר. בילדותו השתוללה מגפה בעירו. שניים מאחיו הגדולים מתו במגפה, ואח נוסף, הגדול ממנו, היה במצב קשה. הוריו רצו לקחת את הילדים הבריאים ולעזוב את העיר, אבל יו סירב לעזוב. כשאביו ואֶחיו לחצו עליו הוא אמר: "אני לא מפחד מהמחלה".

יו נשאר וטיפל באחיו הגדול במשך יותר מ-100 ימים, ולבסוף המגפה שככה ואחיו החלים. כולם הופתעו מכך שיו לא נדבק במחלה למרות ששהה עם אחיו יומם וליל וטיפל בו. כפי שמסופר, שכניו של יו אמרו: "הילד הזה יוצא מהכלל! הוא יכול למלא את חובתו כאשר אף אחד אחר אינו יכול, ולהשיג מה שאחרים אינם יכולים להשיג".

מוסר ההשכל מסיפורו של יו הוא שאדם טוב, שצבר בחייו "צ'י ישר", לא יידבק. כפי שאומר הפתגם הסיני: "אי אפשר להבחין בין עצי הירוק-עד לבין עצים אחרים ללא החורף הקפוא. ונראה שהמגפה לא תדביק אדם מוסרי".

בספרו של ליו יש סיפור דומה על אדם בשם שין גונג-יי, שטיפל במאות חולים מבלי שנדבק. שין מונה על ידי הקיסר להיות מושל מחוז מין. הוא נדהם לראות שהמקומיים פחדו כל כך מהמגפה עד שנטשו את בני משפחותיהם שחלו. הוא ציווה על עוזריו להביא את כל החולים לביתו כדי שהוא עצמו יטפל בהם.

כאשר מספר החולים עלה למאות במשך חודשי הקיץ, שין אכל, ישן ועבד בין החולים. הוא השתמש בכל הכנסתו כדי לקנות לחולים מזון ותרופות. שין אמר לקרוביהם של כל החולים: "חיים ומוות נקבעים בידי שמים, לא על פי מידת המגע שלכם עם החולים. אתם נטשתם את בני משפחותיכם והשארתם אותם למות. אני אספתי את כל החולים אליי וביליתי איתם ימים ולילות. אם הייתי צריך לחלות, הייתי מת כבר מזמן! אבל ראו, החולים האלו החלימו כולם. אין עליכם לפחד ולנהוג עוד על פי המנהג הזה שלכם".

כמו בסיפור הקודם, "הצ'י הישר" מנע משין להידבק, כפי שהעיר דוקטור ליו בספרו: "הסיבה שבגללה שין לא נדבק במגפה היא כתוצאה מהתנהגותו המוסרית ומנדיבות הלב. כל פקידי הממשל בעולם צריכים להבין זאת".

ב"ספר התמורות" הפילוסופי (אי צ'ינג) יש ציטטה שעברה בסין לאורך הדורות: "משפחות אשר עושות מעשים טובים יצברו מזל טוב שיכול להישמר למשך דורות. משפחות העושות מעשים רעים יצברו אומללות העשויה להישמר למשך דורות". לכך התווספה ההבנה שכאשר משפחות רבות עושות מעשים רעים רבים – הן יסבלו מאומללות קולקטיבית גדולה יותר – כמו מגפה.

בספר שנכתב בתקופת שושלת סונג (1279-960) ששמו טאי-פינג גואנג-ג'י שמשמעותו "עדויות מקיפות מתקופת טאי-פינג", יש סיפור על מראת קסמים שיכלה לגרש מגפה כאשר כיוונו אותה כלפי מישהו. המראה ניתנה לאדם אחד בזכות המעשים הטובים שמשפחתו עשתה בעבר. האדם הסתובב עם המראה בכל העיר וניסה לגרש את המגפה מכל משפחה. בלילה, הרוח של המראה הופיעה בפניו ואמרה לו: "האנשים חטאו והשמים היכו בהם עם המגפה כעונש. איך אתה יכול לגרום לי להציל אותם בניגוד לרצון השמים? חוץ מזה, המחלה שלהם תעבור בהדרגה בחודש הבא, לכן אל תשתמש עוד בכוח שלי".

בסין העתיקה האמינו שמגפות מתפשטות על ידי רוחות ושדים, שמסתובבים ומעבירים את המחלות למשפחות ולאנשים. אבל הרוחות והשדים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם כי יש חוקים שעליהם להישמע להם.

בתקופת השושלות הדרומיות (589-420 לספירה) סופר על אדם בשם סימה וון-שואן שמצא רוח בתוך ביתו. הרוח אמרה: "400 שדים הצטוו להגיע לעולם האנושי ולהפיץ מגפה. הם מכוונים לאלו שאינם מאמינים בשמים. המגפה תשפיע על אזור נרחב. כדי למנוע מאנשים טובים להידבק במגפה נשלחתי לכאן לוודא שכך קורה".

מה כל הסיפורים האלה מנסים לומר לנו? הפילוסוף הסיני מו דזה שייסד את אסכולת המוהיזם הסביר זאת בבהירות בספרו "מו דזה" (Mozi), בפרק הנקרא "רצון השמים": "כאשר אדם לא עושה את רצון השמים אלא עושה מה שהשמים מתעבים, השמים גם לא יעשו מה שהאדם רוצה, אלא מה שהוא מתעב. מה שאדם מתעב הוא מגפות ופורענויות. לכן המלכים החכמים מימי קדם למדו מה השמים מברכים ונמנעו ממה שהשמים מקללים, כדי לזכות בהטבות עבור העולם ולהימנע מאסונות".

מו דזה אמר: "אם המנהיגים של העולם באמת משתוקקים ללמוד את הטאו ולהיטיב עם אנשים, עליהם לשים לב ולציית לרצון השמים". זה מה שהאנשים הסינים האמינו בו במשך אלפי שנים, וזה בסופו של דבר מה שסייע להם להתגבר על אסונות ומגפות.

ג'אנג דאו-לינג, טאואיסט ידוע בתקופת שושלת האן המזרחית (23-220 לספירה), המחיש זאת בדרך ייחודית. לג'אנג הייתה דרך מיוחדת לסייע לציבור להתמודד עם מגפה שהכתה בסין בימי חייו. היו לו עשרות אלפי תלמידים, וכמו טאואיסטים אחרים, הוא לימד אותם להתמקד בשיפור האופי בניסיון להגיע להארה רוחנית. מסופר שהוא הגה כשבעה מבחנים שנועדו לבחון את תלמידיו. המבחנים כללו מבחני סבלנות, תשוקה, תאוות בצע, פחד, כעס, אהדה ואמונה.

כאשר הכתה מגפה בסין הוא הסתובב בציבור וביקש מהנדבקים לרשום את כל המִשְׁגִּים – העוולות שעשו בחייהם – שהשמים מתעבים ומקללים. לאחר מכן, הוא אמר להם לשים את הנייר במים ולהישבע שלא יעשו שוב את הדברים הרעים האלו. הם גם היו צריכים להבטיח כי אם יעשו שוב עוול הם יעדיפו לשים קץ לחייהם. מסופר כי בזכות מעשיו של ג'אנג, אנשים רבים התאוששו ונרפאו.

---

1. Ziderman, Lutz, Goldstein, "Prediction-based neural mechanisms for shielding the self from existential threat", Bar Ilan University, 2019
2. לב טולסטוי, “סבל גופני הינו תנאי הכרחי לחייהם ולרווחתם של בני אדם", כתבי הגות, 2015
3. Boethius, The consolation of Philosophy, 2004