ישראל רוצה לפתח יכולת תקיפה מהחלל, אך הזירה העתידית עשויה לכלול הרבה יותר מלייזרים ונשק קינטי: מרדפים בין לוויינים, השתלטות באמצעות סייבר, שיבושים ונחילים אוטונומיים
עידו פוקס | 11 באוקטובר 2026 | גיאו-פוליטיקה | 17 דק׳
מה עומד מאחורי השאיפה הישראלית לתקוף מהחלל
ב-1971, בסרט "יהלומים לנצח", נשלח ג'יימס בונד לברר לאן נעלמות כמויות עצומות של יהלומים. התשובה, כראוי לסרט בונד, מופרכת להפליא: ארנסט סטאברו בלופלד משתמש בהם כדי לבנות לוויין חמוש בלייזר רב-עוצמה. ממסלולו בחלל הוא מכוון את הקרן לעבר כדור הארץ, משמיד מטרות צבאיות ומאיים על המעצמות.
כ-31 שנה אחר כך חזר בונד כמעט לאותו תרחיש. ב"למות ביום אחר" מופיע "איקרוס" – לוויין שמרכז אנרגיה לקרן אדירה שאפשר לכוון אל מטרות על פני כדור הארץ. כך שוב הפך נשק המוצב בחלל לאיום האולטימטיבי של הוליווד: מערכת שנמצאת הרחק מעל שדה הקרב, אך מסוגלת לכאורה לפגוע כמעט בכל נקודה שמתחתיה.
ביוני השנה קיבל הרעיון הזה גרסה ישראלית, גם אם בשלב זה היא עדיין מעורפלת הרבה יותר מהמקבילות הקולנועיות. שר הביטחון ישראל כ"ץ תיאר חזון שלפיו ישראל לא תסתפק בנוכחות בחלל ובהגנה על הנכסים שהיא מפעילה בו, אלא תפתח גם יכולת לפעול ממנו כלפי מטה.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
אילוסטרציה: מגזין אפוק | מקור: Shutterstock
