פשיזם: הסיפור האמיתי

נדמה לאחרונה שלפי התקשורת כולם פשיסטים. דונלד טראמפ ללא ספק פשיסט – התקשורת מאשימה אותו בפשיזם ואף בניהול מחנות ריכוז על גבול מקסיקו^[2,1]. המפלגה הרפובליקנית גם היא, ברובה, פשיסטית^[3]. ואם להאמין לעיתון "הארץ", פשיזם השתלט גם על ממשלת ישראל של נתניהו^[4], על שרת המשפטים לשעבר איילת שקד^[5] ועל ממשלת ברזיל של ז'איר בולסונארו^[6]. אפילו בממשלת קנדה הליברלית של ג'סטין טרודו מתגלים סימפטומים של פשיזם^[7], על אף שבדרך כלל התווית מוצמדת לאנשי ימין.

אבל מהו בכלל פשיזם? והאם הוא באמת קשור בימין? עיתונאים ופוליטיקאים המשתמשים במונח כמעט אף פעם אינם צוללים לעומקו, אלא מציגים בפני הקוראים הגדרה מצומצמת שלו המכונה בפי חוקרים "המינימום הפשיסטי"^[8]: מעין מכנה משותף של עקרונות כלליים המשותפים לכל מי שמשתייך ל"משפחה הפשיסטית". כמו "פולחן המנהיג", "עליונות האומה", "לאומיות קיצונית", ביצוע מהלכים "אנטי-דמוקרטיים ואנטי פרלמנטריים", שימוש בכוחות צבאיים למחצה כדי להנהיג מעשי אלימות ("החולצות השחורות" באיטליה, "משמר הברזל" ברומניה), ועוד^[9].