שני מחקרים – של הבנק המרכזי האירופי ושל הבנק העולמי – שופכים אור על כך

איל לוינטר | 14 בינואר 2020 | גיאו-פוליטיקה | 7 דק׳

קייס סטאדי: האם מדיניות סוציאל-דמוקרטית הופכת את העניים לעניים יותר?

1 בעשורים הראשונים של המאה העשרים התפצלו הסוציאליסטים לשני מחנות: מחנה אחד פנה למהפכה מהירה ואלימה בנוסח הסובייטי. והשני העדיף מהפכה איטית והדרגתית באמצעות המערכת הפוליטית הדמוקרטית; מכאן נגזר שמו – המחנה "הסוציאל-דמוקרטי". לאחר שזכה בבחירות במדינות מסוימות, הרכיב המחנה הסוציאל-דמוקרטי ממשלות שהקפידו לדבוק ברעיון הסוציאליסטי הנושן לפיו קיים מעמד מנצל כלכלית ומעמד מנוצל, ותפקידה של המדינה לתקן את העיוות הזה.

איך? על ידי חלוקה מחדש של המשאבים בחברה. המדינה, באמצעות מנגנוניה, אוספת משאבים מהאזרחים – בעיקר בצורת מסים – ומחלקת אותם מחדש באופן הנתפס כצודק יותר על ידי המחנה הסוציאל-דמוקרטי. מכיוון שהגותו של קרל מרקס הכתיבה שהעשירים מנצלים את השאר, מדיניות סוציאל-דמוקרטית כמעט תמיד מורידה את אלה שלמעלה (באמצעות מיסוי גבוה במיוחד) במטרה להעלות את אלה שלמטה באמצעות שימוש במשאבים שנאספו. כך נוצרו תוכניות רווחה בסגנון "חינוך חינם", "ביטוח בריאות חינם", קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי, סובסידיות של ביטוח לאומי ועוד.

בישראל, סקר שערכה קרן ברל כצנלסון בדצמבר 2018 מצא כי 69% מהציבור הישראלי מעדיף גישה סוציאל-דמוקרטית על פני גישה קפיטליסטית. עורכי הסקר תשאלו אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית – ימין, שמאל וגם מה שנתפש כמרכז – וגילו כי בקרב כולם היה רוב ברור לתמיכה במדיניות סוציאל-דמוקרטית^[1]. שיעור ההזדהות הגבוה ביותר היה בקרב מצביעי המחנה הציוני ומרצ (89%). לאחר מכן מצביעי "יש עתיד" לשעבר (75%) והליכוד (69%).