בספטמבר 1939 עמדו טנקים גרמניים בכיכר מרובעת בעיר סטרומין שבדרום פולין. במרכז הכיכר הייתה חנות קטנה לכלי בית, ומעליה, בקומה השנייה, בדירת שלושה חדרים התגוררה נערה יהודיה בת 17 בשם גרטה עם ארבעת אחיה והוריה. הצבא הפולני ברח מהעיר והותיר אותם לגורלם.

בחצות הלילה פשטו הגרמנים על הבית ולקחו את גרטה ומשפחתה אל בניין העירייה. רכושם נלקח מהם – שעונים, טבעות, עגילים. הם הועמדו בשלשות מול העירייה לצד משפחות נוספות והולכו אל עבר גשר המוביל לכפרים הסמוכים.

בעודם צועדים על הגשר פתחו לעברם הנאצים באש. מספר אנשים קפצו בניסיון להציל את עורם, אך הם רק הסיטו אליהם את האש. כך, כנגד כל הסיכויים, גרטה ומשפחתה הצליחו לעבור את הגשר ולברוח. לאן? המקום הבטוח ביותר עבור יהודים, הם חשבו – הגבול הרוסי.

המסע לגבול עבר דרך קילומטרים ארוכים של יערות, נהרות וערים כמו קרקוב, שעליהם כבר הספיקו הנאצים להשתלט ולבצע זוועות. כשהצליחה לבסוף לחצות את הגבול מפולין לאוקראינה ומשם לעיר לבוב – שנחשבה לטריטוריה רוסית בטוחה, היא חשבה שכאן הסתיימה דרכה. רק כדי לגלות שגם הקומוניסטים אוספים את היהודים ומעלים אותם על קרונות משא. לאן? אחרי נסיעה של שבועיים הגיעה התשובה – לגולאג באזור נידח וקפוא ברוסיה.

גרטה הייתה סבתא שלי. היא סיפרה לי כיצד הקומוניסטים העבידו אותה במשך ארבע שנים בעבודת פרך של הורדת עצים. ידיה קפאו ודיממו. היא איבדה חברים, היא איבדה את משפחתה (הוריה נתפסו בידי הנאצים), והצליחה לשרוד מתפוחי אדמה. ב-1945 היא ברחה.

סיפורים דומים לזה של גרטה חוו רבים אחרים במזרח אירופה של אותם ימים – שם התפשט הקומוניזם כמו מגפה שחורה אחרי שסטלין והיטלר חילקו ביניהם את אזורי ההשפעה. "גרמניה הנאצית ובריה"מ שיתפו פעולה מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית במטרה משותפת לכבוש את אירופה ולחלקה לתחומי השפעה, כפי שהסכם ריבנטרופ-מולוטוב (1939) קבע", נכתב בהצהרה שיצאה מהפרלמנט האירופי ב-17 בספטמבר השנה, לציון 80 שנה למלחמת העולם השנייה^[1].

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי כתב בספרו "1939 – הספירה לאחור לקראת המלחמה", כי הנאצים רצו לכבוש, לספח ולהשמיד (כפי שאמר שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ לשר החוץ של איטליה ב-12 באוגוסט 1939). ובריה"מ ראתה לנגד עיניה אפשרות לשלוט בשטחים נרחבים במזרח אירופה. מבחינת סטלין, המדינות הבלטיות נשלטו על ידי משטרים בורגנים-דמוקרטיים שצריך היה לשנות ולארגן מחדש בהתאם לכללים קומוניסטיים.

במילים אחרות, ההסכם שסימן את תחילתה של מלחמת העולם השנייה נחתם בין שני יריבים צמאי דם. בין שתי אידיאולוגיות מתחרות שאמנם פנו להילחם זו בזו, אבל חלקו מכנה משותף רחב – טוטליטריות. ולראיה – מה שעשו בשטחים שכבשו.

לאחר שבריה"מ נכנסה לאסטוניה באוגוסט 1940, היא גייסה בכפייה לצבא האדום כ-34 אלף אסטונים ששהו מספר חודשים בגולאגים. שליש מהם מתו שם^[2]. עשרות אלפים נוספים נאסרו, הוגלו, הוצאו להורג או דוכאו באמצעים אחרים. "בזמן שליטתו של סטלין, הטרור באסטוניה הגיע לרמה כזו שכמעט כל משפחה הושפעה ממנו", כותבים החוקרים מרטלסמן וְרחי-טם שערכו את עבודת המחקר המקיפה ביותר עד היום בנושא (Mertelsmann & Rahi-Tamm, 2010). "יהודים היו נוכחים מאוד בקרב הקורבנות", הם מציינים. ב-1941 בלבד כעשרה אחוזים מהקהילה היהודית נמחקה מאסטוניה, הם גילו מבדיקת ארכיונים. באותה שנה הורה סטלין גם על מדיניות "אדמה חרוכה" שהובילה להקמת גדודי הרס קומוניסטיים שרצחו כ-2,000 אסטונים, בהם נשים וילדים, ושרפו עיירות ובתי ספר^[3].

בלטביה הוצאו אלפי אנשים מביתם, הועלו על רכבות משא ונלקחו למחנות עבודה בסיביר. בליטא אלפים נעצרו ומאות הוצאו להורג. עד 1952 ערך סטלין 35 גירושים שבהם הועברו כ-130 אלף איש למחנות עבודה בכפייה (לא כולל פרטיזנים ו"אסירים פוליטיים").

בפולין שחרר הצבא האדום את היהודים ממחנות הנאצים, אבל לאוכלוסייה המקומית הוא נתן יחס שונה. חיילי הצבא האדום הובילו מעשי אונס המוניים^[4] וגרמו להתפשטות מחלות מין שפגעו בכ-100 אלף איש, לפי הערכת משרד הבריאות הפולני^[5]. בקרקוב, כניסת הצבא האדום לעיר לוותה במעשי אונס איומים וביזה של רכוש^[6]. כ-50 אלף מאנשי המחתרת הפולנית שנלחמו בנאצים לא שוחררו ביחד עם היהודים, אלא נשלחו למחנות עבודה בסיביר^[7]. ההיגיון של סטלין היה שכל מי שהתנגד לנאצים ונלחם בהם (שלא במסגרת הצבא האדום), יוכל כעת לקום ולהתנגד לו.

בהונגריה קרה דבר דומה. לפי ההיסטוריון ההונגרי Krisztián Ungváry, אחרי שהקומוניסטים כבשו את הונגריה מידי הנאצים, בפברואר 1945, הם פתחו במסע שוד ואונס של כל מה שהצליחו לשים עליו את ידיהם. בקרב החוקרים הדעות חלוקות לגבי מספר הנשים שנאנסו. ההערכה השמרנית ביותר מדברת על ^[8]5,000. ילדות הונגריות נחטפו והובאו למגורי הצבא האדום, נכלאו ונאנסו שוב ושוב^[9].

"הואיל וההיסטוריה האירופית של המאה ה-20 נכתבה בעיקרה מנקודת מבט מערבית", קבעה הצהרת הפרלמנט האירופי מספטמבר השנה, "ישנם אירועים היסטוריים וחוויות של אנשים ממדינות מזרח אירופה הקשורים אליהן שנותרו בלתי מדווחים… אין לסלוח על פשעים שבוצעו על ידי המשטר הסובייטי הטוטליטרי של בריה"מ, ואין לפטור אותם בטענה שהם סייעו להפלת המשטר הנאצי… הפשעים שבוצעו היו חסרי תקדים בהיקפם בהיסטוריה, פשעים נגד מיליוני בני אדם שבוצעו בידי גרמניה הנאצית ובריה"מ, ששעבדו אנשים ושללו מהם את זכויותיהם הבסיסיות".

תיקון העיוות ההיסטורי

עד היום כאשר אנשים מתארים רוע הם משתמשים במילה "נאצי" או "פשיסט", וכמעט אף פעם לא במילה "קומוניסט". זאת למרות ההיסטוריה המרושעת של הקומוניזם, שגם אחרי מלחמת העולם השנייה המשיך לדכא עמים שלמים בסין, בצפון קוריאה ובמזרח אירופה.

סיבה אחת לכך היא שהקומוניזם לא עמד אף פעם למשפט. בניגוד לגרמניה, שלקחה אחריות מסוימת על פשעי הנאצים וניסתה לפצות עליהם בעקבות משפטי נירנברג, רוסיה מעולם לא עשתה דבר דומה לגבי פשעיו של סטלין. "למרות העובדה שב-24 בדצמבר 1989 ועידת נציגי העם הרוסי (הגוף העליון של בריה"מ באותם שנים, א"ל) גינתה את חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וחוזים נוספים עם גרמניה הנאצית", מציינת ההצהרה של הפרלמנט האירופי, "השלטונות הרוסיים סירבו לקבל אחריות על ההסכם ותוצאותיו באוגוסט 2019, והם מקדמים את הטענה שפולין, המדינות הבלטיות והמערב הסיתו והובילו למלחמת העולם השנייה".

סיבה נוספת היא שהנאצים ביצעו את השואה. מערכת הגולאג לא השתוותה למחנות הנאציים מבחינת ההשמדה השיטתית שבוצעה בהם באמצעים מרושעים וחסרי תקדים. קומוניזם גם מבוסס על תיאוריות כלכליות שנשמעות "נחמדות", בשונה מהנאציזם המבוסס על תיאוריות גזע הרסניות.

עד היום נעשה שימוש ממושך בסמלים של המשטר הסובייטי באירופה, ומצבות זיכרון בפארקים ובכיכרות של חלק ממדינות האיחוד האירופי מהללות את הצבא הסובייטי שכבש אותן עצמן. כך, לפי הצהרת הפרלמנט האירופי, "נסללת הדרך לעיוות העובדות ההיסטוריות הקובעות את הסיבות, את המהלך ואת התוצאות של מלחמת העולם השנייה".

צ'כיה, הונגריה, פולין וליטא חריגות בהיבט הזה. בצ'כיה, החל מינואר 2010 התווסף לחוק כלל הקובע במפורש כי אדם המכחיש, מטיל ספק, מאשר או מנסה להצדיק בפומבי את הג'נוסייד הנאצי או הקומוניסטי או פשעים אחרים שבוצעו על ידם – מבצע עבירה פלילית. גם בהונגריה, בפולין ובליטא זו עבירה פלילית.

"[הפרלמנט] חושב שחשוב לזכור ולהזכיר את מוראות העבר, דבר הנותן לנו מידע ומחזק אותנו לעמוד מול אלו המחפשים לחדש את האידיאולוגיות האלו ומול אלו המחפשים לפטור את הקבוצות האידיאולוגיות האלו מפשעיהן ומאשמתן", נכתב בהצהרה של הפרלמנט האירופי.

"[הפרלמנט] מזכיר לכל המדינות החברות באיחוד לזכור את 23 באוגוסט כיום זיכרון אירופי לקורבנות הסטליניזם והנאציזם גם ברמה הלאומית וגם ברמה האירופית, ולהעלות את המודעות של הדור הצעיר לנושאים אלו באמצעות הכנסת ההיסטוריה (וניתוח תוצאותיהם של משטרים טוטליטריים) לתוכניות הלימוד ולספרי הלימוד בבתי ספר באיחוד האירופי".

---

1. www.europarl.europa.eu/doceo/document/B-9-2019-0098_EN.html
2. Soviet mass violence in Estonia revisited, Mertelsmann & Rahi-Tamm, 2010
3. Mart Laar, War in the woods, The Compass Press, Washington, 1992
4. Grzegorz Baziur, "Armia Czerwona na Pomorzu Gdanskim 1945–1947" Biuletyn Instytutu Pamieci Narodowej" 2002
5. ראו למשל את עבודותיה האקדמיות של ג'והנה אוסטרובסקה, מרצה באוניברסיטת ורשה ובאקדמיה הפולנית למדעים, על אונס בפולין במלחמת העולם השנייה ("Prostytucja jako praca przymusowa w czasie II Wojny Swiatowej. Próba odtabuizowania zjawiska", "Wielkie przemilczanie. Prostytucja w obozach koncentracyjnych,").
6. Rita Pagacz-Moczarska (2004). "Okupowany Kraków – z prorektorem Andrzejem Chwalba rozmawia Rita Pagacz-Moczarska"
7. Poland's holocaust By Tadeusz Piotrowski. Page 131
8. James, Mark (2005). "Remembering Rape: Divided Social Memory and the Red Army in Hungary 1944–1945"
9. Naimark, Norman M. (1995). The Russians in Germany: A History of the Soviet Zone of Occupation, 1945–1949