מאו הנג-פנג עדיין זוכרת את זעקות הבכי החודרות של התינוק שלה. בעודה שוכבת על מיטת חדר הלידה, בחודש השביעי להריונה, הוציאו הרופאים את התינוק מגופה. אבל במקום שיאפשרו לה להחזיק את הילוד ולהצמיד אותו אליה, היא שכבה חסרת אונים כשהם הטביעו אותו בתוך דלי.

תחת מדיניות הילד האחד של סין, הוא היה תינוק "לא חוקי". "התינוק היה בחיים, יכולתי לשמוע אותו בוכה", היא סיפרה לעיתון South China Morning Post שמושבו בהונג קונג ב-2015, "הם הרגו את התינוק שלי… אבל לא יכולתי לעשות דבר".

הנחש לא חייב לזוז והוא גם לא מציין את מטרותיו. אבל כולם יודעים שהוא שם, ושאם ידברו באופן אסור, הוא יתעורר ויאיים לפגוע בהם

תינוקה של מאו נרצח לפני כ-25 שנה, אבל הנוהג האכזרי – להרוג תינוקות "לא חוקיים" – נמשך. מיליוני נשים חוו טראומה קשה תחת מדיניות "תכנון המשפחה" של המפלגה הקומוניסטית הסינית שמטרתה לשלוט באוכלוסייה. אם אישה נכנסה להיריון "לא מתוכנן", כמו היריון שני, היא אולצה לעבור הפלה, לפעמים בכוח אם לא עשתה זאת מרצונה החופשי, או לשלם קנס גבוה. "אם הם לא יוכלו לשלם, ניקח את הילד כדי לפצות על אי תשלום הקנס", אמר ביולי 2009 שי גואנג-יינג, מנהל המשרד המקומי לבקרה על ילודה באזור ג'ן יואן שבפרובינציית גווי-ג'ואו, לעיתון הסיני Sanqin Metropolitan Daily. "ברגע שהמשרד לבקרה על ילודה לוקח את התינוק, הוא נשאר אצלו לזמן בלתי מוגבל, או עד שהוא מאומץ".

גברת סונג מהעיר דא-ליאן שבצפון סין סיפרה לאפוק טיימס ב-2012 שהרתה עם ילד שני וברחה לארה"ב כדי להצילו. "לידה של תינוק צריכה להיות דבר משמח, אבל לפני שעזבתי את סין הייתי על סף אבדן שפיותי. תמיד החזקתי משהו בידיים או נשענתי קדימה בזמן שהלכתי, כדי להסתיר את הבטן שלי".

לרוב הנשים לא היה מזל כזה. לפי דיווח של תאגיד תחנות הרדיו של ארה"ב (NPR), פקידים המפקחים על נושא הילודה בפרובינציית גואנג-שי, ביקרו בביתה של וויי לין-רונג, רופאה סינית שהייתה בחודש השביעי להריונה. הם לקחו אותה לבית חולים מקומי והזריקו לה בכוח רעלים. במשך 16 שעות היא סבלה מצירי לידה, עד שיצא מגופה תינוק מת. וויי סיפרה שאחיות בית החולים השליכו את גופת התינוק לפח.

מדיניות "תכנון המשפחה" שהחלה ב-1979 היא אחת מהפרות זכויות האדם החמורות בהיסטוריה. בוועידת אסיה-פסיפיק לשיתוף פעולה כלכלי שנערכה באוסטרליה ב-2007, פרסמו משרדים ממשלתיים סיניים עלון מידע, ובו נכתב: "הודות למדיניות תכנון המשפחה שסין יישמה מאז שנות ה-70, הצטמצם הגידול באוכלוסיית סין ביותר מ-300 מיליון [איש]". גם אם כמות ההפלות הכפויות היא "רק" חצי מזה, מדובר ברצח חסר תקדים בהיקפו. בתחילת 2016 עודכנה המדיניות, וכעת מותר רק שני ילדים במשפחה. במילים אחרות, השליטה באוכלוסייה נותרה על כנה, כולל האכיפה האכזרית שלה.

מאז שתפסה את השלטון ב-1949, המפלגה הקומוניסטית הסינית השתמשה ברודנות, בטבח, ברעב ובאלימות כדי לשלוט בסין. סינולוגים אוהבים לתאר שהקיסר האכזרי ביותר בהיסטוריה הסינית היה צ'ין שי-הואנג (המאה השלישית לפנה"ס), קיסר שושלת צ'ין. הוא קבר מלומדים קונפוציאניים בעודם בחיים, הטיל מסים כבדים על הציבור ועינה מיליוני אנשים בעבודות פרך.

אולם, אלימות המפלגה הקומוניסטית מתעלה עליו בכמה דרגות. מאו דזה-דונג, אבי המפלגה הקומוניסטית, הודה בכך כשאמר: "על מה יכול הקיסר צ'ין שי-הואנג להתרברב? הוא הרג רק 460 מלומדים קונפוציאניים, אבל אנחנו הרגנו 46,000 אינטלקטואלים. יש אנשים המאשימים אותנו ביישום דיקטטורה כמו של הקיסר צ'ין שי-הואנג ואנו מודים בכל זה… חבל שהם לא נתנו לנו מספיק קרדיט, כך שאנו צריכים להוסיף על זה" (מתוך Oriental Culture של צ'יאן בו-צ'נג, מהדורה רביעית, שנת 2000).

שלושה חודשים לאחר שתפסה את השלטון, קראה המפלגה הקומוניסטית לחיסול מעמד בעלי האדמות. קרוב ל-100,000 בעלי אדמות קיפחו את חייהם. לאחר מכן, ב-1950, היא דיכאה בברוטאליות קבוצות דתיות. לפחות שלושה מיליון מאמינים דתיים נרדפו, חלקם נהרגו. ב-1957 מאו קרא למשכילים הסיניים "לעזור למפלגה הקומוניסטית לתקן את עצמה". זה היה טריק זדוני – הוא פיתה 540 אלף איש להיחשף, תייג אותם כ"ימניים" ושלח רבים מהם לגלות. שערורייה גדולה בהרבה הגיעה לאחר מכן – "הקפיצה הגדולה קדימה" – כאשר המפלגה אילצה כל אדם בסין להיות מעורב בתעשיית יצירת הברזל, וגרמה לחקלאים להשאיר את יבוליהם להירקב בשדות. התוצאה: בין 20 ל-40 מיליון איש מתו ברעב (בין 1959 ל-1961).

למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית לא נחה לרגע. בין 1966 ל-1976 היא פתחה בתקופה רווית דמים ורציחות שנקראה "מהפכת התרבות הגדולה". הערכות מתונות מציינות כ-7.73 מיליון הרוגים.

בשני העשורים הבאים, מנהיגות המפלגה הקומוניסטית שינתה את פניה פעמים רבות. אנשי עסקים אוהבים לטעון שבעקבות הרפורמות הכלכליות וההיפתחות למערב, החל מסוף שנות ה-70, המצב בסין השתנה. זה נכון, דברים מסוימים אכן השתנו. הבעלות הפרטית הוחזרה, למשל, ורמת החיים בערים החלה לעלות. אולם מטרתה של המפלגה הקומוניסטית לא השתנתה: לא פיתוח כלכלי, לא השתלטות בין-לאומית או מטרה חברתית כלשהי, אלא אחיזתה בכוח. היא חייבת להבטיח את שליטתה.

ב-1989 הביאה המפלגה לכיכר טיאננמן צבא וטנקים כדי לטבוח בסטודנטים שמחו ודרשו דמוקרטיה. גרועה אף יותר היא הרדיפה נגד מתרגלי הפאלון גונג שהחלה ביולי 1999. מנהיג המפלגה, ג'יאנג דזה-מין, קיבל החלטה אישית, בניגוד לרצונם של רוב חברי הוועדה המתמדת של הפוליטבירו, לחסל כ-70 מיליון מתרגלי פאלון גונג בסין (לפי סקר שערך משרד הספורט הסיני) המאמינים ב"אמת-חמלה-סובלנות". הוא תייג את השיטה בתור "כת רעה", ומי שסירב לוותר על תרגול המדיטציה איבד את עבודתו. חלק מהמתרגלים נשפטו לעבודה בכפייה.

החל מ-2006 חשפנו בעקביות פרקטיקה של קצירת איברים מאסירים המוחזקים במחנות עבודה בכפייה לחינוך מחדש, רובם מתרגלי פאלון גונג. פרקטיקה זו נהוגה בבתי חולים בכל רחבי סין. בקיץ 2016, שלושה אנליסטים המשתייכים לוועדת הקונגרס האמריקני לנושא סין, בדקו את מקורות המידע שנאספו, והובילו לשימוע בקונגרס ולתזכיר מספר 343 – המכיר בקיומה של קצירת האיברים בסין ומגנה אותה בכל תוקף.

למרות ההיפתחות למערב, המפלגה עדיין שולטת במה שלאנשים מותר ואסור לדעת. כל אמצעי התקשורת בסין נתונים למרותה, וגם הרשתות החברתיות והאינטרנט. צבא של אלפי שכירים בתשלום מצנזרים כל פוסט או התכתבות שלא אושרו על ידי המדינה, ועל כל החברות הפרטיות הסיניות, הפועלות בסין ומחוץ לה, להקים תאי מפלגה בתוכן, כדי להבטיח שהמפלגה תפקח עליהן.

בסך הכול, מעריכים שתחת שלטון המפלגה הקומוניסטית נהרגו 60 עד 80 מיליון סינים חפים מפשע והותירו אחריהם משפחות שבורות – יותר מסך כל מספר המתים בשתי מלחמות העולם יחד. בשני העשורים האחרונים המפלגה הקומוניסטית ממשיכה להרוג ללא נקיפות מצפון. טווח הקורבנות – מתינוקות שהומתו ועד אסירי מצפון שנקצרו מהם איברים – הוא בלתי נתפס.

מדוע ממשיכה המפלגה הקומוניסטית לעשות זאת? כי לא משנה אילו שינויים היא מבצעת בפני השטח ואיזו חזות ליברלית היא מנסה לצייר לקהילה הבין-לאומית, במהותה היא נשארה אותו הדבר. היא תמיד דגלה ב"מאבק אכזרי ובחוסר רחמים" כאמצעי עיקרי להשגת כוח פוליטי ולהישרדות, והיא מסרבת לשנות את עצמה.

כל זה מוביל אותנו לנקודה חשובה – מנהיגי סין הבינו שיש להם בעיה חמורה: פעולותיהם סותרות רבים מהערכים המקובלים במערב, כמו דמוקרטיה, חופש, משפט וזכויות אדם. מדוע שמישהו ירצה לעשות עסקים עם המפלגה הקומוניסטית? מדוע שהוא ירצה לשתף פעולה איתה?

חמור מכך, אם ממשלות בעולם יגנו את משטר המפלגה הקומוניסטית ויחשפו את פרצופו האמיתי, המשטר הזה אולי לא יחזיק מעמד. מה ניתן לעשות כדי למנוע זאת?

כמו אנקונדה שלא זז

האסטרטגיה הייתה פשוטה אבל מורכבת ליישום: לנתק כל דיון ביקורתי על ממשלת סין. כיצד ניתן לעשות זאת? ראשית, להשתלט על כל אמצעי התקשורת הסינים הפועלים ברחבי העולם: עיתונות, טלוויזיה ורדיו. הרעיון היה לשלוט על המסר שהם משדרים לעולם, וכך לייצר בעיניי הציבור תדמית שבה שלטון המפלגה הקומוניסטית נראה לגיטימי, יציב, ושצדדיו האפלים אולי אינם אפלים כל כך.

דוגמה לכך היא קבוצת התקשורת Sing Tao Newspaper Group (STNG), שבשנות ה-60 פתחה משרדים בניו יורק, בסן פרנסיסקו, בלוס אנג'לס ובערים נוספות בארה"ב, במטרה להוציא עיתון יומי בשפה הסינית לקהילות הסיניות בצפון אמריקה. אבל בסוף שנות ה-80, המפלגה הקומוניסטית רכשה חלק ממניות העיתון וצנזרה אותו.

באופן דומה, השיגה המפלגה שליטה על כמעט כל כלי התקשורת הסיניים מחוץ לסין. ב"פורום העולמי למדיה סינית", שנערך בספטמבר 2011, השתתפו קרוב ל-400 כלי תקשורת סיניים מ-50 מדינות שונות ברחבי העולם. בנאום הפתיחה, אמר מנהל הפורום, לי הָאי-פנג, כי כלי התקשורת הסינים מחוץ לסין מהווים כוח משמעותי עבור המפלגה הקומוניסטית בהפצת תעמולה לעולם על נושאים רגישים בסין.

לגבי כלי תקשורת מערביים, כיוון שלא ניתן היה לרכוש אותם, הופעלו לחצים על העורכים והכתבים. באוקטובר 2002, למשל, אסף חיים, כתב אתר nrg, רצה לפרסם סיפור על אישה סינית שבעלה נחטף כי תרגל פאלון גונג, ונמצא מת בצריף נטוש. "אל תפרסם את הסיפור הזה", פקד עליו לו קון, שהיה קונסול סין בתל אביב. "זה נושא רגיש מאוד וחייבים להיות זהירים כי זה עלול לפגוע ביחסי ישראל סין, וגם לך עלולות להיגרם בעיות קשות. אני מציע לך להיות זהיר".

באופן דומה הם איימו על רשת החדשות "בלומברג" שלא תפרסם תחקיר על הקשרים הכלכליים של המנהיגים הבכירים בסין. "אם נפרסם את הסיפור הזה, יעיפו אותנו מסין", הודה מת'יו ווינקלר, העורך הראשי, באוקטובר 2013. במקרה אחר, הגיעו נציגים משגרירות סין למשרדי תחנת הטלוויזיה France 24, כדי לדרוש מהמנכ"ל להוריד תכנית דוקומנטרית שכותרתה "שבעה ימים בטיבט", כפי שדיווחה התחנה ב-2013.

למעשה לחצים דומים הופעלו לא רק על כלי תקשורת, אלא על כל מי שהעז לדבר "לא יפה" על סין. ב-2007 הופעל לחץ על הנהלת בית החולים בילינסון שלא לקיים יום עיון בנושא סחר באיברים בסין, שאליו הוזמן עו״ד דיוויד מטאס – מחבר שותף של דו״ח בנושא קצירת האיברים ממתרגלי פאלון גונג. לאפוק טיימס הגיע מידע גם על חברי כנסת שהופעל עליהם לחץ לחזור בהם מחתימתם על עצומה הקוראת לאו"ם לחקור את קצירת האיברים בסין.

כדי לנתק דיון ביקורתי על סין הבינה המפלגה הקומוניסטית שעליה גם לחדור למוסדות האקדמיה. אחד הכלים שמשרתים אותה בכך הוא "מכון קונפוציוס" – גוף היושב פיזית בתוך אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית (ובמאות אקדמיות נוספות בעולם), עוסק בלימוד השפה והתרבות הסינית ונראה תמים למראה ולא מזיק. תחקיר שערכנו באפוק טיימס הראה שנוכחותו של המכון הממשלתי הסיני באוניברסיטה, מכון המספק מלגות לסטודנטים כדי שיסעו לסין, משלם מדי שנה כ-100 אלף דולר לאוניברסיטה והופך לחלק מרשת הקשרים הנרקמת מול סין – יוצר אקלים המקדם צנזורה עצמית של סטודנטים וחברי סגל. איזה סטודנט או חבר סגל ירצה לומר משהו העלול לעצבן את השלטון הסיני ולפגוע בהמשך הקריירה שלו? "גילינו שחלק מהפרופסורים הרגישו לחץ לצנזר את עצמם מסיבות שונות", אמרה לי רשל פטרסון, מאיגוד הפרופסורים האמריקני (NAC) שחקרה 12 מכונים כאלה בארה"ב.

פרופ' פרי לינק, מהחוג למזרח אסיה באוניברסיטת פרינסטון, השווה את המכונים האלה לנחש אנקונדה שיושב בתוך האוניברסיטה ולא זז. הנחש לא חייב לזוז והוא גם לא מציין את מטרותיו. אבל כולם יודעים שהוא שם, ושאם ידברו על סין באופן אסור, הוא יתעורר ויאיים לפגוע בהם. לכן הם מצנזרים את עצמם. "אם מישהו יאתגר את זכותה של המפלגה הקומוניסטית לשלוט [בסין], זו נקודה רגישה גדולה", הוא הסביר לפטרסון. "אם תיגע בלגיטימיות של המפלגה להיות מפלגה דיקטטורית אחת ויחידה בסין – זה אסור".

נושא נוסף שהיה צריך לפתור הוא אלפי הסינים שחוזרים לסין מדי שנה לאחר שלמדו בחו"ל ונחשפו למידע לא מצונזר אודות המפלגה. כפי שהסביר לאפוק טיימס צ'ן יונג-לין, שעבד במשך 14 שנה במשרד החוץ של סין ושימש בתפקיד המזכיר הראשון בקונסוליה הסינית בסידני. השגרירויות והקונסוליות הסיניות עוקבות אחרי הסטודנטים הסינים בחו"ל ומתייגות את "הבעייתיים". ואז, בכניסה חזרה לסין הם מוזמנים "לשיחה" שבה הביון הסיני מזהיר אותם ומאיים עליהם בדרכים שונות ("אתה רוצה לחזור שוב לסין? אתה רוצה את הטוב ביותר עבור חבריך ובני משפחתך?").

אנקונדה ממשי

אחרי שהחלו לשלוט בנושאים רגישים, איימו והפחידו אנשים, הטילו צנזורה על גופי תקשורת זרים והשפיעו על מוסדות אקדמיים, הגיע השלב הבא באסטרטגיה – שיתוף פעולה עם גורמים משפיעים במערב, במיוחד אמריקנים ואירופיים, כדי לקדם את הנרטיב הסיני "הנכון", זה שהמפלגה רוצה.

כיצד עושים זאת? תחשבו, למשל, על אולפני הוליווד. הסינים הבינו שהאולפנים רוצים להגדיל את הרווחיות שלהם, וכי השוק הסיני יכול לענות על הצורך. לכן הם החלו לשפץ את בתי הקולנוע בסין, הכפילו את כמות המסכים והפכו את שוק הקולנוע הסיני לשני בגודלו בעולם במונחי מכירת כרטיסים. אבל את שביל הכניסה של הסרטים הזרים לסין הם חסמו. בתחילה הם אפשרו רק ל-20 סרטים זרים להציג בכל שנה, וכל סרט קיבל רק 13 אחוז מהכנסות מכירות הכרטיסים.

המפלגה הקומוניסטית הצליחה להיכנס לכ-60 מדינות לאורך "דרך המשי" ולהשפיע עליהן פוליטית

אולפני הסרטים של הוליווד, שרצו להיכנס לשוק הסיני כדי להגדיל את רווחיותם, חיפשו טריק שיאפשר להם לעקוף את הפקק בכניסה לסין, ומי אם לא הסינים היו שם בשביל לעזור להם. הוחלט שסרט שיופק במשותף על ידי סינים ואמריקנים ייכנס לסין ואף יקבל 47 אחוז מהכנסות מכירת הכרטיסים. סרט כזה חייב לקבל אישור של הרגולטור הסיני, כלומר להיות "נכון מבחינה פוליטית".

אחת הדוגמאות היא הסרט "שחר אדום" (בכיכובו של כריס המסוורת') שתיאר את חייהם של חבורת צעירים אמריקנים המתעוררת בוקר אחד לקולות יריות ומגלה שחיילי צבא סין משתלטים על העיר שלהם. החבורה מקימה מחתרת ומתנגדת בכוח לפלישה האדומה. אבל כדי להיכנס לשוק הסיני, החליטו באולפנים למחוק באמצעים דיגיטליים את הדגלים הסיניים, את הסמלים הצבאיים שמזוהים עם סין, להחליף חלק מהדיאלוגים ולשנות את הצבא שפולש לעיר, מצבא סין לצבא צפון קוריאה. כל זה בהשקעה עצומה של כמיליון דולר. כיום, חלק מהאולפנים הגדולים בהוליווד, כמו Oriental DreamWorks, הם כבר בבעלות משותפת סינית ואמריקנית.

האסטרטגיה הזו יושמה גם בדרך אחרת – מתן הלוואות למדינות לא מפותחות הנמצאות בחובות. תחשבו על ונצואלה, ששקעה בחובות. המפלגה הקומוניסטית שלחה אליה ב-2008 את צ'ן יואן, יו"ר הבנק לפיתוח סין (CDB), אחד המוסדות הפיננסיים החזקים בעולם שבשליטת המפלגה הקומוניסטית. צ'ן הלווה לנשיא ונצואלה 40 מיליארד דולר והושיט לו ספר בן 600 דפים הכולל המלצות כיצד עליו לנהל את המדינה.

הבנק לפיתוח סין גם השקיע כמויות עצומות של הון באפריקה. האם מטרתו הייתה לראות החזר על ההשקעות האלה ולהרוויח? כנראה שלא, כיוון שמדובר בהשקעות מסוכנות. לפי מברק דיפלומטי שנחשף בוויקיליקס, בפברואר 2010, סין נכנסה לאפריקה כדי למנוע ממדינות באפריקה להעלות באו"ם נושאים רגישים עבור סין כמו נושא טיבט, טייוואן או הרדיפה נגד הפאלון גונג (לפי ג'וני קרסון, עוזר מזכיר המדינה האמריקני לענייני אפריקה).

היישום המודרני ביותר של האסטרטגיה הזו הוא פרויקט "רצועה אחת ודרך אחת" (דרך המשי החדשה) שהגה מנהיג סין, שי ג'ין-פינג. על פני השטח רואים שהסינים סוללים מסילות רכבת וכבישים המחברים בין סין למדינות אסיה ואירופה, במטרה להגשים את החלום הסיני הישן של הפצת סחורות מסין לעולם על גבי "דרך המשי" המפורסמת. אלא שהפרויקט משרת מטרה נוספת: בכל פעם שהסינים מזהים שמדינה הנמצאת על דרך המשי ההיסטורית נקלעת לבעיה כלכלית או דיפלומטית, המפלגה הקומוניסטית נכנסת לתמונה ומציעה לה פתרון כלכלי, פוליטי ואף צבאי שיסייע לה להיחלץ ממצוקתה, ומצרפת אותה רשמית לפרויקט דרך המשי. כך היא הופכת את המדינה ל"חייבת" לה או תלויה בה.

ב-2014, כשהוטלו סנקציות כלכליות על רוסיה, סין הציעה לה 15 מיליארד דולר לבניית קו רכבת מהיר ושיתופי פעולה בתעשיות החלל, המדע והכלכלה. לבריטניה נכנסה המפלגה הקומוניסטית כשהריחה את המשבר הדיפלומטי שלה מול האיחוד האירופי שעשוי לפגוע בה כלכלית. היא הציעה לבריטים להקים מתקן לייצור אנרגיה גרעינית; שדרת עסקים בלונדון בהשקעה של 2.1 מיליארד דולר; גורד שחקים וקו רכבת בין בריטניה לסין. יוון, שנתונה במשבר כלכלי חמור, קיבלה גם היא "מתנה" מהמפלגה הקומוניסטית – באפריל 2016 המפלגה רכשה 67 אחוז מנמל פיראוס.

המפלגה הקומוניסטית הצליחה לדחוף את עצמה לצירים מרכזיים של כ-60 מדינות שונות לאורך "דרך המשי" (לפי נתוני ה"אקונומיסט") ולהשפיע עליהן פוליטית, בדומה ל"נחש האנקונדה" ששוכב באוניברסיטאות שלנו ולא זז. ישראל חוותה זאת על בשרה. כששמעו שמדינות בעולם מנסות לבודד ולהחרים את ישראל, כפי שאמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הציעו הסינים ב-2013 לפתוח לישראל דלתות באסיה ו"לחבק" אותה. במקביל הם חיברו את ישראל לדרך המשי, והציעו לסלול קו רכבת מאילת לנמל אשדוד.

לא מפתיע, אם כן, שבאותה שנה, אחרי שישראל תכננה לתבוע בנק של המפלגה הקומוניסטית – "בנק אוף צ'יינה" – ששימש צינור להעברת כספים לחמאס, התביעה בוטלה לפתע. מתברר שלפני ביקורו של נתניהו בסין, "נחש האנקונדה" התעורר, פנה לשגריר ישראל בסין והפחיד אותו שיחסי ישראל-סין ייפגעו קשות אם התביעה תצא לפועל.

גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, אמר בראיון לערוץ 10 בשנת 2014, כי "מבחינת הסינים, מה שמסתתר מאחורי השקעה במדינה זה רצון להיות בעל יכולת, בסופו של דבר, להשפיע גם על החלטות פוליטיות".

כיום, מדינת ישראל, כמו מרבית מדינות העולם, אינה מסוגלת להבחין בפנים האמיתיות של המפלגה הקומוניסטית, שנציגיה מסתובבים בינינו, לוחצים לנו ידיים, חותמים איתנו על עסקאות ונוכחים באקדמיה ובממשל. חמור עוד יותר – התחלנו לפקפק באנשים המעזים להטיל דופי באותה מפלגה. משטרת ישראל, באמצעות מחלקת קשרי חוץ, אף אימנה בשנים האחרונות את המשטרה החמושה הסינית (PAP) בשיטות לוחמה בטרור ובהתמודדות עם הפרות סדר. בניגוד למה שהשתמע מפרסומי משטרת ישראל באתר האינטרנט ובדף הפייסבוק שלה, בסין – עיקר הטרור הוא טרור של המדינה, כלפי אזרחים.

אין ספק שהאסטרטגיה הסינית השיגה את מטרתה.