במשך כ-100 שנה שלטה ארה״ב על ״קיצור הדרך״ החשוב בעולם – תעלת פנמה, הנחשבת עד היום לאחד ההישגים ההנדסיים הגדולים בהיסטוריה. אלפי עובדים בנו אותה ו-9 מיליארד דולר בוזבזו עליה. אבל מבחינת ארה״ב זה היה שווה את ההשקעה – התעלה הנמצאת במרכז אמריקה אפשרה לספינות משא לעבור מצד אחד של היבשת לצד השני בתוך שעות ספורות בלבד. היא גם אפשרה לממשלת ארה״ב לשלוט על נקודת המעבר החשובה ביותר במרכז אמריקה.

כשמדינות אחרות הביעו עניין לבנות קיצור דרך נוסף בסמוך לתעלת פנמה, ארה״ב לא הסכימה לכך ואף פעלה כדי למנוע את המהלך. האמריקנים התעקשו לשמור על היתרון הפוליטי והכלכלי שלהם, והצליחו בזה – מאה שנים חלפו ולא הוקמה באזור תעלה מתחרה.

עד עכשיו.

מתברר שסין טובלת את זרועה הארוכה גם בעסקי התעלות, ובחודשים הקרובים היא מתכננת להתחיל לבנות תעלה מתחרה בסמוך לתעלת פנמה (בניקרגואה), שתיצור קיצור דרך נוסף.אבל הנה הדבר המעניין: התעלה החדשה היא רק חלק קטן בתוכנית גדולה הרבה יותר שמתכננת כבר זמן מה המפלגה הקומוניסטית הסינית, תוכנית שמטרתה הסופית להחליף את ארה״ב כמעצמה העולמית ולהעביר את ההגמוניה לסין.

התוכנית יוצרת זרועות מסחר חדשות בים וביבשה, ״דרך משי חדשה״, הכוללת גם את ישראל. הזרועות ישפיעו על סדר היום העולמי ועלולות ליצור אף בעיות ביחסים בין מדינות שלא יהיו מאושרות מההשתלטות סינית. ארה״ב בראשות טראמפ היא הראשונה שבהן.

״כבר מזמן הגעתי למסקנה שמטרתה האולטימטיבית של סין היא להיהפך למעצמת-על גלובלית״, אומר ריצ׳רד פישר, מומחה למודרניזציה של צבא סין ועמית בכיר במכון החשיבה IASC, המספק הערכות ביטחוניות לממשלת ארה״ב. ״המפלגה הקומוניסטית הסינית רוצה להרוויח מהפוזיציה הזו, ובדרכה להשגת מטרתה היא תחליש את ארה״ב היכן שצריך״.

האם ארה״ב תשב בחיבוק ידיים ותאפשר לסין להוציא לפועל את התוכנית שלה? לא בטוח בכלל.

ישראל באמצע

פרויקט ״דרך המשי החדשה״, שהוא לב ליבה של התוכנית הסינית, נשען על דרך המשי המפורסמת שהייתה מפת נתיבים שיצאו מסין, חצו אימפריות ותרבויות וחיברו אותה לאירופה ולאזורים רבים אחרים בעולם. דרך המשי נחשבה לנתיב המסחר החשוב בעולם, ושמה ניתן לה בזכות המשי הסיני שיצא מסין ואיתו כמה מאוצרות התרבות הסינית העתיקה.

הפרויקט, ששמו הרשמי ״רצועה אחת ודרך אחת״, נראה על פניו כאמצעי להגשים את החלום הסיני הישן של הפצת סחורות מסין לעולם, ולהקל על מעבר הסחורות לתוך המדינה. אלא שזרועות המסחר החדשות שעוברות ביבשה ובים מתמזגות עם מדיניות חוץ של משטר המחזיק באג׳נדות נוספות מלבד קידום הסחר והכלכלה העולמית.

הרעיון לפרויקט ״דרך המשי החדשה״ אמנם התחיל בשי ג׳ין-פינג, אבל הוא נולד הרבה לפני ששי היה בשלטון וחיבר את המילים האלו יחד. הוא התחיל עם בעיה כלכלית שהמשטר הסיני היה חייב למצוא לה פתרון – עוני באזורים הפנימיים של סין. בשני העשורים האחרונים רוב העושר בסין רוכז באזור קו החוף שלה, בגלל יתרונו הגאוגרפי המאפשר לחברות ולתעשיות לייצא ממנו את סחורותיהם דרך הים. אבל כשנעים כ-300 קילומטר לתוך סין, מצטיירת תמונה עגומה של עוני רב. באזורים בתוך סין רמת השכר יכולה להגיע לרמה של מדינות עולם שלישי. יותר מ-650 מיליון סינים מרוויחים פחות מ-4 דולר ביום, לפי נתוני הבנק העולמי.

המפלגה הקומוניסטית שחוששת מאי-יציבות ותסיסה, החליטה לשכנע חברות גדולות כמו HP ו-DELL להעביר חלק מהייצור שלהן לאזורים פנימיים יותר בסין כמו צ׳ונג-צ׳ינג, בשאיפה לפתח שם שווקים שיספקו מקומות עבודה ויובילו לעליית השכר באזור. הייתה רק בעיה נוספת אחת: חברות ההייטק גילו שאין להן איך לייצא ביעילות את מוצריהן לחו״ל – אין באזורים האלה ים, ושדות התעופה במקרים לא מעטים פשוט לא מתפקדים כמו שצריך.

הפתרון שהגו היה קווי רכבת – ממרכז סין לתוך אירופה. מאז 2008 נסללו 39 קווים, המחברים 16 ערים בסין עם 15 ערים באירופה. כיום HP ו-Dell כבר משתמשות בהן כדי להעביר את מוצריהן לחו״ל בחצי מהזמן שלוקח לעשות זאת באמצעות ספינה בים. אמנם עלות השילוח עדיין גבוהה ב-20 עד 25 אחוז, אבל בזכות סבסוד ממשלתי היא עשויה לרדת בעתיד.

מה שהתחיל כניסיון לפתור את בעיית העוני באזורים הפנימיים בסין, הפך במהרה ל״זרועות המשי החדשות״ של המנהיג שי ג׳ין-פינג. שי התחיל להבין שמערכת משומנת של קווי רכבת יכולה להועיל לו בהשגת מטרות אחרות שסין ניסתה והצליחה להשיג בשנים האחרונות. כך, המדינות שדרכן הקווים עוברים הפכו לחלקי הגוף של תוכנית גדולה יותר.

השיטה עובדת כך: בכל פעם שמדינה הנמצאת על נתיבי דרך המשי נקלעת לבעיה כלכלית או דיפלומטית מול כוח פוליטי גדול ממנה, המפלגה הקומוניסטית נכנסת לתמונה ומציעה לה מנעמים כלכליים, פוליטיים ואף צבאיים שיסייעו לה להיחלץ ממצוקתה. כך היא גם מצרפת אותה, ״על הדרך״, לדרך המשי שלה וכך גם הופכת את המדינה ל״חייבת״ או תלויה בה.

ממבט על אפשר לראות שהסינים יוצרים גוש סחר גדול (בין אירופה לאסיה) שארה"ב כבר אינה המוקד שלו, אלא סין

כשארה״ב והאיחוד האירופי למשל הטילו סנקציות על רוסיה ב-2014 בעקבות הקונפליקט שלה עם אוקראינה, סין הגיחה כמו משום מקום עם הצעה מפתה – 15 מיליארד דולר לבניית קו רכבת מהיר בין מוסקבה לעיר קזאן, נוסף על שיתופי פעולה בתעשיות החלל, המדע והכלכלה, וחיבור הפרויקטים הרוסיים לדרך המשי החדשה.

השיטה הסינית תקתקה כמו שעון גם במקרה של אוקראינה, שלה היה חשוב להקטין את תלותה האנרגטית ברוסיה. אין בעיה, אמרו הסינים, נייצא לאוקראינה פחם ונשקיע 3.5 מיליארד דולר בהמרת מפעלים אוקראינים הפועלים על גז טבעי, למפעלים הפועלים על פחם, לפי העיתון China Daily. סין גם סייעה לאוקראינה לחזק את הצבא שלה – היא סיפקה לה ציוד צבאי, וחשוב מכך – הפכה אותה ל״שער לאירופה״ של תוכנית דרך המשי החדשה.

גם לבריטניה נכנסה המפלגה הקומוניסטית במלוא התנופה לאחר שסעים דיפלומטיים שהתגלו מול האיחוד האירופי. על הפרק: הקמת מפעל לייצור אנרגיה גרעינית; הקמת שדרת עסקים לונדונית בהשקעה של 2.1 מיליארד דולר, גורד שחקים וגם קו רכבת בין בריטניה לסין במסגרת תוכנית דרך המשי, שהחל לפעול בינואר 2017.

ההנהגה הסינית גם ניצלה את חולשתה של יוון, הנתונה במשבר כלכלי חמור ובמשבר דיפלומטי מול האיחוד האירופי, ובאפריל 2016 רכשה ממנה 67 אחוז מנמל פיראוס, באמצעות חברת הספנות הממשלתית הסינית Cosco. יוון עוברת בדרך המשי הסינית, ולכן הסינים מתכננים לבנות קווי רכבת שיחברו את פיראוס להונגריה ולבסוף לגרמניה. בדרך זו סין הופכת למעורבת מאוד ומשפיעה על מה שקורה באירופה.

אלה רק כמה דוגמאות מתוך רבות אחרות שאספנו, הממחישות כיצד השיטה הסינית הצליחה לחבר עד היום כ-60 מדינות לפרויקט דרך המשי. ב-2016, כבר בערך חצי מהחוזים שחתמו הסינים בחו״ל היו מול מדינות לאורך דרך המשי, לפי ה״אקונומיסט״.

ממבט על אפשר לראות שהסינים למעשה יוצרים גוש סחר גדול שארה״ב כבר אינה המוקד

שלו, אלא סין. עד היום התפיסה האמריקנית קבעה שקיימים שני גושי סחר עיקריים בעולם: הגוש האירופי והגוש האסייתי, ובשניהם אמריקה היא נקודת המוקד (הסכמי הסחר TTIP ו-TPP מבטאים את התפיסה הזו). ״דרך המשי החדשה״ משנה את זה – היא מתייחסת לאירופה ולאסיה כגוש אחד, שסין, ולא אמריקה, היא נקודת המוקד שלו.

גם ישראל, הנמצאת על אחד מנתיבי דרך המשי, הצטרפה למשחק, כשהסינים הריחו את הבעיה הדיפלומטית שלה – מדינות וארגונים שונים בעולם מנסים לבודד את ישראל, כפי שאמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

ב-2013 הסינים הציעו לנתניהו לפתוח עבורו דלתות באסיה ו״לחבק״ את ישראל. במקביל הם ניסו לחבר אותנו פיזית לדרך המשי. סין מעולם לא הסתירה את רצונה ליצור נתיב מקביל לתעלת סואץ שיאפשר לספינות המשא שלה בים האדום להוביל את סחורתן לאירופה. נתיב העובר דרך ישראל – ספינות שיעגנו בנמל אילת יעמיסו ציוד על רכבות שיסעו עד נמל אשדוד, ומשם הציוד ישוט לאירופה.

בינתיים פרויקט הרכבת מאילת לאשדוד עוד לא אושר, בין היתר בגלל התנגדויות אנשי מודיעין, כמו אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שחוששים לשחק לידי האינטרסים הסיניים. גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, אף אמר בראיון לערוץ 10 בשנת 2014, כי ״מבחינת הסינים, מה שמסתתר מאחורי השקעה במדינה זה רצון להיות בעל יכולת, בסופו של דבר, להשפיע גם על החלטות פוליטיות״.

אמירה נכונה, שפרשת בנק אוף צ׳יינה היא אחת הדוגמאות שממחישות אותה. אחרי שנחשף כי בנק אוף צ׳יינה שבשליטת ממשלת סין משמש כצינור העברת כספים לחמאס, החלה מדינת ישראל לפעול כדי להגיש תביעה בארה״ב נגד הבנק הסיני, בשם 22 משפחות שהיו קורבנות למתקפות טרור. אולם ב-2013, רגע לפני ביקור נתניהו בסין, איימה ממשלת סין שתפגע באינטרסים המשותפים בין המדינות אם ישראל לא תבטל את התביעה, וכך בוטלה לבסוף התביעה.

בינתיים הסינים כבר בונים נמל נוסף לצד נמל אשדוד הקיים, וקורצים גם לעבר נמל חיפה. כדי להשלים את התמונה, הם אף שיגרו לחלל לוויין (High-Res 4) שיספק שירות למדינות ואזורים המשתייכים לתוכנית דרך המשי, לפי אתר החדשות הסיני Sina.

שליטה על נקודות הסחר הימיות

אבל התוכנית הסינית לא נעצרת ביבשה. סין הבינה שיש לה בעיה – נתיבי השיט שלה לחו״ל אינם תחת שליטתה. הם תחת שליטה אמריקנית, כיוון שחיל הים האמריקני שוהה בטריטוריות בין-לאומיות לאורך כמעט כל נתיבי הסחר הימיים בעולם ומאבטח אותם כדי שיפעלו כסדרם.

זה חלק מרעיון ״השלום האמריקני״ (Pax Americana) שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. לפי הרעיון הזה, אמריקה דואגת לשמור על ״שלום יחסי״ בעולם באמצעות הקרנת עליונותה הצבאית, במקרה הזה באמצעות חיל הים האמריקני ששמר על ביטחון נתיבי הסחר במשך כ-70 שנה. אחרי הכול, מרבית המסחר הגלובלי עובר בים ויציבותו חשובה למדינות רבות.

אבל את סין זה מטריד. מבחינה גיאוגרפית, בכל פעם שספינה יוצאת מסין בדרכה למדינה בחו״ל, היא צריכה לחצות מעברי ים צרים המוקפים באיי-מדינות – יפן, טייוואן, הפיליפינים ועוד. בתיאוריה, מרבית המעברים יכולים להיסגר על ידי חיל הים האמריקני מתי שרק יחפוץ בכך. כלומר, ארה״ב יכולה, אם היא רוצה, לחסום את סין.

האם ארה״ב באמת רוצה לעשות את זה? לא. אבל כשהסינים דנים באסטרטגיה לאומית, השאלה האם ארה״ב רוצה, משנית לשאלה האם היא יכולה. וכיוון שארה״ב יכולה, סין פועלת נגד זה.

המהלך הראשון שביצע המשטר הסיני היה בים סין הדרומי, שהוא המוצא הדרומי של סין לים. בשנים האחרונות המשטר יצר שם איים מלאכותיים, שמסביבם משייטות ספינות חיל הים הסיני, וכך דוחקות אט-אט את חיל הים האמריקני אחורה. תמונות לוויין הראו שסין בנתה על האיים מנחתים למטוסים, והעבירה לתוכם חימוש. לפי הערכות מדובר בטילים נגד מטוסים ובמערכות מכ״ם.

הקהילה הבין-לאומית מתנגדת לכך, משום שמדובר בכיבוש טריטוריות בין-לאומיות שאינן שייכות לסין, וטראמפ כבר איים שזה לא מקובל עליו. אבל הסינים לא נסוגים – כדי לבצר את שליטתם על ״המבצרים המלאכותיים״ שבנו בלב ים, הם אף מתכוונים לקרוא לאזרחי סין להגיע לאיים למטרות תיירות וגם הגירה, דווח בינואר 2017 בעיתון ״הדיפלומט״ . כך המפלגה הקומוניסטית תהפוך את האנשים ל״מגן אזרחי״ שימנע מכוחות זרים לפעול צבאית נגד האיים.

אבל זה היה רק חימום. ״סין יודעת שמי שישלוט בנקודות המסחר הימיות ישלוט בזרימת הנפט ובקרוב ל-90 אחוז מהמסחר הגלובלי״, אומר ריצ׳רד פישר. וכאן נכנסת לתמונה ״דרך המשי הימית״ שלה. הסינים היו רוצים לדחוק את חיל הים האמריקני מנקודות מרכזיות בים, לא רק בקרבת סין, אלא בכל נתיב מרכזי בעולם העובר בדרך המשי הימית שלה.

זו אינה פיקציה. במסמך שפרסם במאי 2015 המשרד לביטחון לאומי של סין נכתב כי המפלגה הקומוניסטית מתכננת לנטוש את ״המנטליות המסורתית שהיבשה חשובה מהים״, ולהתחיל ״להגן על ביטחונם של נתיבים ימיים אסטרטגיים ואינטרסים מחוץ לסין״.

אנשים לא מעריכים מספיק את הבעיה או את האיום, כי זה פשוט לא מוכר להם

הכוונה היא בעיקר לכמה ״נקודות חנק״ (Choke points) בים שדרכן זורם רוב המסחר בעולם. תחשבו למשל על מצר מלאקה, שדרכו עוברות כרבע מהסחורות בעולם, ועוד כרבע ממשלוחי הנפט בים, לפי מנהל האנרגיה והמידע של ארה״ב (EIA). המצר נמצא בסמוך למלזיה ומהווה נקודה אסטרטגית בדרך המשי החדשה (ראו מפה).

כדי לחזק את שליטתה עליו, דווח כי סין חתמה על הסכם עם מלזיה, במסגרתו היא תבנה שלושה איים ותפתח אי רביעי נוסף ביציאה מהמצר. שלושה איים ישמשו לתיירות ודיור, ואי אחד לפעילות ימית של ספינות משא. כך יוכל חיל הים הסיני להתנחל בסביבת המצר, כפי שכבר עשה בינואר 2017 כשצוללת סינית שהתה שם במשך ארבעה ימים ברציפות.

באופן דומה סין מנסה לשלוט בהרבה נקודות חנק נוספות, ביניהן במצר באב אל-מנדב, אליו מגיעים כשמפליגים מתעלת סואץ דרומה עד לקצה הים האדום. בסמוך למצר בנתה סין בסיס צבאי; במצר הורמוז, שביציאה שלו (לכיוון האוקיינוס ההודי) נמצא נמל גוודאר שסין מנהלת; ובפנמה, שם הסינים  רכשו את הנמל הגדול במדינה. בנמל עוגנות הספינות רגע לפני שהן עוברות בתעלת פנמה וחוצות את מרכז אמריקה.

אגב, הדחפורים והמכונות שבונים את כל האיים המלאכותיים, את הבסיסים הצבאיים ואת דרכי המשי היבשתיות, הם בבעלות חברות ממשלתיות סיניות המופקדות על הבנייה . חלקן פועלות גם בישראל, כמו CCCC, המשתפת פעולה עם משרד התחבורה הישראלי ואמורה לבנות את קו הרכבת לאילת. כיום חברת בת שלה בונה את נמל אשדוד החדש.

״אני חושב שאנשים לא מעריכים מספיק את הבעיה או את האיום, כי זה פשוט לא מוכר להם״, אומר בראיון לאפוק טיימס רוברט האדיק, שעובד כיועץ למחלקת המדינה האמריקנית, וכחוקר עבור מפקדת הכוחות המיוחדים של ארה״ב. ״אם יהיה שיבוש באחת מנקודות החנק, זה יפגע מיד בצמיחה, בתעסוקה ובאינפלציה של כמעט כל מדינה בעולם. במשך כ-70 שנה ארה״ב שמרה על ביטחון נקודות החנק ונתיבי הסחר, ולכן אף אחד לא מכיר מצב אחר. אבל זה לא אומר שהסטטוס קוו יימשך, במיוחד לא כשיש לך שני כוחות גדולים המתנגשים זה בזה.

״האסטרטג הימי האמריקני המפורסם, אדמירל אלפרד תייר מֶהֶן, אמר שמי שישלוט בנקודות החנק, ישלוט בימים, ולכן מדינה גדולה צריכה להיות כוח ימי גדול. אבל כיום מֶהֶן פופולארי בסין יותר מאשר בארה״ב, ונראה שהאסטרטגים הסינים מיישמים את רעיונותיו״.

התגובה האמריקנית

האם ארה״ב תיתן למשטר הסיני ליישם את זה? כאן נכנס לתמונה ממשל טראמפ, שבניגוד לממשל אובמה, שהגיב באופן רך יחסית למהלכים הסיניים, מתכנן כנראה משהו שונה.

״נצטרך לשלוח לסין סימן ברור, שראשית, בניית האיים צריכה להיעצר, ושנית, הגישה שלהם לאיים האלה לא תורשה גם כן״, אמר רקס טילרסון, עוד לפני שנכנס לתפקיד מזכיר המדינה בינואר 2017, במהלך שימוע שנערך לו בסנאט. טילרסון אף אמר שהאיים שסין בונה אינם חוקיים ״ודומים לכיבוש הרוסי את חצי האי קרים״.

טילרסון לא סתם דיבר בנושא שאינו מכיר. בתפקידו הקודם, כמנכ״ל ענקית הנפט אקסון-מוביל, הוא חתם על הסכמים עם וייטנאם לקידוחי נפט בים סין הדרומי, החופפים לאזור שהסינים מנסים לספח לעצמם.

אדם נוסף שמשפיע מאוד על המהלכים שממשל טראמפ יבחר לבצע הוא פרופ׳ פיטר נבארו, מיועציו הבכירים של טראמפ בתקופת הבחירות, וכיום האיש שטראמפ הציב בראש מועצת הסחר החדשה שהקים. בראיון לאפוק טיימס הוא אמר כי הוא חושש שהעולם מתקדם לכיוונה של מלחמה גדולה נוספת, בין שתי שותפות הסחר הגדולות בעולם – ארה״ב וסין.

נבארו פרסם ב-2015 את ספרו Crouching Tiger, שמנסה להבין מה הסיכוי שמלחמה כזו תתרחש. ״זו החידה שניסיתי לפתור. אבל הסיבה שניסיתי לפתור אותה היא כדי למצוא לפחות פתרון אחד שיאפשר להימנע מקונפליקט״.

נבארו כותב בספרו כי במדבר גובי, באזור הצפוני של סין, יושבת מטרה נייחת שהפרופורציות שלה זהות כמעט במדויק לגודלה ולצורתה של נושאת מטוסים אמריקנית. ״חיל התותחנים הסיני משתמש בה כדי לשפר את הטילים נגד ספינות [שמפתחת סין] שמטרתם אחת – לגרש את הצי האמריקני מחוץ למים האסייתיים.״ובינתיים בפרובינציה הדרומית ביותר בסין – באי הציורי האי-נאן – מהנדסים סינים עיצבו בסיס צוללות תת-קרקעי עצום, שכאילו נלקח ישירות מסרט של ג׳יימס בונד. מהבסיס הזה, צוללות גרעיניות נסתרות יכולות לחמוק מבלי שיבחינו בהן, כשהן חמושות בטילים בליסטיים בין-יבשתיים המסוגלים להשמיד כל עיר בעולם.

״מדוע סין מפתחת במהירות יכולות מתקפה כאלה״, תוהה נבארו, ״אם מנהיגיה טוענים שוב ושוב שהיא רוצה ׳לעלות׳ בדרך שלווה?״

נבארו מציין בראיון לאפוק טיימס כי בניגוד למה שחושבים, חיזוק קשרי המסחר בין שתי המעצמות לא ימנע בהכרח קונפליקט. ״אנחנו לא יכולים להניח שזה יגן עלינו מקונפליקט איתם. זו הייתה הפילוסופיה שהובילה למלחמת העולם הראשונה״.

אז לאילו מסקנות מגיע נבארו? האם מלחמה בין ארה״ב לסין תחת ממשל טראמפ היא תסריט בלתי נמנע? נבארו מציין שני תרחישים אפשריים: הראשון הוא ״עלייה שלווה״ של סין. בתרחיש הזה המשטר הסיני ימשיך לחזק את צבאו, אבל מתוך תפיסה היסטורית שחולשתה של סין היא זו שהובילה בעבר כוחות אימפריאליסטים – יפנים, אירופאים ואמריקנים – לפלוש אליה. ובמקביל הוא ינסה לגונן על נתיבי הסחר שלו, שרובם עוברים בדרך המשי, אבל מתוך תפיסה כלכלית בלבד – כידוע, הכלכלה הסינית תלויה בייצוא והמשטר רוצה להבטיח שזה לא ישובש.

נראה שנבארו לא ממש מאמין באפשרות הזו.

התרחיש השני הוא ״עלייה לא שלווה״ של סין. בתרחיש הזה המשטר הסיני ינסה לסלק את הכוחות האמריקנים מאזור אסיה-פסיפיק. כמו בתרחיש הקודם, גם כאן זה ייראה כניסיון להגן על נתיבי הסחר הסיניים, אבל ההבדל הוא שהפעם זה ייעשה בדרך אגרסיבית – המשך בניית איים מלאכותיים בטריטוריות בין-לאומיות ואיום להשתמש בנשק אסימטרי (שיטת לחימה שמשתמש בה כוח חלש כדי להביס כוח חזק ממנו).

נבארו מסביר שחיל הים הסיני חלש מדי מכדי להילחם ישירות בחיל הים האמריקני, הערכה ששותפים לה אנליסטים רבים, ולכן צבא סין מפתח נשק אסימטרי שיכול לאפשר לו להכניע אויב גדול וחזק ממנו. למשל, טילים בליסטיים שאפשר לשגר מהאיים המלאכותיים לכיוון הספינות האמריקניות. המטרה לא תהיה להשמיד את כל הצי האמריקני או ממש להילחם בו, אלא לגרום למקבלי ההחלטות בוושינגטון לחוש שהם עשויים לשלם מחיר כבד אם יישארו בשטחים שהסינים מספחים ומגדירים כאזורים אסורים לכניסה.

לכל הפחות זה יגרום למקבלי ההחלטות להסס, להמתין או לא לפעול, כפי שממשל אובמה עשה, בזמן שסין תמשיך לבנות איים מלאכותיים, להגדיר אזורים נוספים כ״אסורים לכניסה״ ולבסס את שליטתה ואת המנוף הגיאו-פוליטי שלה.

נראה שנבארו סבור שלשם הסינים מכוונים – הם מנסים לסלק את ארה״ב ולתפוס את ההגמוניה, מבלי לפתוח במלחמה אמיתית. לדברי נבארו הסינים שואפים להגשים את ״אמנות המלחמה״ לפי סון דזה: ״להכניע את האויב ללא לחימה״.

 – בונוס –

מלחמת הסחר הצפויה בין סין לארה״ב – מה עומד לקרות?

 האם טראמפ יטיל מכס על מוצרים מסין?

ככל הנראה כן, זה מאפיין שמלווה את טראמפ מאז ומתמיד. ב-1987 הוא פרסם מודעה על פני עמוד שלם בניו יורק טיימס, בה ביקר את יפן על כך שהיא מנצלת את ארה״ב באמצעות החלשת הין היפני, והציע להטיל מס מכס על יפן ועל מדינות אחרות שמקבלות שירותים מארה״ב (כמו שמירה על נתיבי סחר ימיים בטוחים). עברו כ-30 שנה וטראמפ ממשיך להשתמש באותם דברים שפרסם בעבר, אבל לגבי סין. בנוסף, פרופ׳ פיטר נבארו, שטראמפ מינה לעמוד בראש מועצת הסחר לטיפול בנושא, היה מאוד ברור בנושא, בראיון שערכנו איתו בתקופת קמפיין הבחירות, וממשיך לדבוק בזה (נכון למועד כתיבת שורות אלה בתחילת פברואר 2017, ממשל טראמפ עוד לא פרסם את תוכניתו בנושא).

איזו השפעה תהיה לזה? האם זה יוביל למלחמת סחר?

זה תלוי מה יהיה גובה המכס שטראמפ יטיל, ועל אילו מוצרים הוא ייושם. טראמפ אמר שהוא רוצה להטיל מס של 45% על כל הייבוא הסיני. מהלך כזה יגרום לסינים לנקום ולהטיל מס על כל הסחורות האמריקניות המיובאות, מהלך שיכול להוביל למלחמת סחר.

אבל אפשר לטעון שסין כבר פתחה במלחמת סחר לפני שנים, כשהורידה באופן מלאכותי את מחירי המוצרים שהיא מייצאת (באמצעות סובסידיות לייצוא), כשגנבה קניין רוחני מארה״ב, וכשמנעה מחברות אמריקניות להתחרות בסין באופן הוגן. כך ממשל טראמפ רואה את זה.

מי ינצח במלחמת סחר בין ארה״ב לסין?

המומחים חלוקים לגבי זה. אין ספק שהצרכן האמריקני יפסיד מכך – ברגע שיוטל מס, מחירי המוצרים ברשת וולמארט למשל (המייבאת כמעט הכול מסין) יעלו מיד.

אבל זה יחזיר לארה״ב משרות שהלכו לסין, לא?

כנראה, אבל לא בהכרח את אותן משרות. ככל הנראה משרות הדורשות יכולת טכנית נמוכה לא יחזרו, אלא יוחלפו בטכנולוגיה. בנוסף, חברות אמריקניות תמיד יכולות להעביר את הייצור מסין למדינה זולה אחרת באזור, כמו הודו ומלזיה.

ומה יקרה בסין?

לסין יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר לארה״ב, כיוון שהיא מייצאת הרבה יותר לארה״ב מאשר ארה״ב מייצאת לסין. במלחמת סחר סין עשויה להפסיד מיליוני משרות הקשורות בייצוא ובייצור, ובתקופה שבה הצמיחה הסינית מאטה, זה יכול לגרום לא רק לבעיה כלכלית, אלא גם לאי יציבות פוליטית.

האם זה יגרום לסין להיכנע לדרישות האמריקניות?

קיים מקרה בוחן שאפשר ללמוד ממנו: ב-2009 אובמה הטיל מס של 39% על צמיגים סיניים. הוא הצליח בדרך זו להציל 1,200 משרות הקשורות בייצור צמיגים ולהגדיל את תפוקת ייצור הצמיגים באמריקה. אבל הצמיגים הפכו גם ליקרים הרבה יותר לצרכן האמריקני. בתגובה, סין הטילה מס על חלקי עוף מיובאים מארה״ב, מהלך שהוביל להפסדים של כמיליארד דולר ליצרני חלקי עופות אמריקנים. לאובמה זה לא ממש עבד, אולם לטראמפ זה עשוי להצליח. פיטר נבארו, שטראמפ מינה לעמוד בראש מועצת הסחר שמטפלת בנושא, אמר שהמס לא יוטל על כל המוצרים, אלא שכל מקרה ייבחן לגופו, והמס ישמש ככלי אסטרטגי במו"מ מול סין. חשוב לזכור שהמפלגה הקומוניסטית חוששת לאבד משרות ייצור, כיוון שזה יאיים על יציבותה הפוליטית. במילים אחרות – איום במלחמת סחר יכול לשמש כקלף מיקוח אמריקני חזק. אם מטרת המסים היא לספק לארה״ב מנוף פוליטי על סין במו"מ בין המעצמות, ולחשוף את הדרך שבה המפלגה הקומוניסטית סחרה עד היום, זה עשוי לגרום למשטר הסיני לשנות דברים באופן שהוא סוחר, לטובת ארה״ב.