גרישה צרולניק, גיבור ספרו של הסופר והמחזאי רועי חן, הוא עוף מוזר. יש לו דמיון פורה וידע נרחב בהיסטוריה, אבל בגיל 39 חייו מצטמצמים לנקודה אחת בלבד: ניסיונות נואשים ועיקשים לפענח את תעלומת חייו. במציאות של ימינו הוא רווק מובטל, מתגורר עם אימו ביפו בדירת שיכון מתפוררת, ועדיין לא הספיק לעשות שום דבר משמעותי בחייו. אבל בגופו השמן של גרישה כלואות עוד ארבע נשמות מגלגוליו הקודמים בעולם שתובעות לספר את סיפור חייהן הפתלתל.

הנשמה הראשונה התגלגלה לעולם האנושי בראשית המאה ה-17 בעיירה יהודית נידחת בשם חורביצה, בתחום פולין-ליטא. הנשמה השנייה התגלגלה מאה שנה מאוחר יותר (1720) לגיטו היהודי בוונציה, הנשמה השלישית התגלגלה לגופה של אישה שחיה ברובע היהודי בעיר פאס במרוקו יותר ממאה שנה אחר כך (1856), והנשמה הרביעית התגלגלה (1942) לפרעוש בקרקס בעיר דכאו בגרמניה – העיר בה נבנה מחנה הריכוז הנאצי הראשון.

החוט המקשר בין כל הגלגולים הן שתי דמויות מרכזיות שנעות מחיים לחיים: המספר ודמות נוספת הקשורה אליו. בגלגול הראשון הם אח ואחות, בגלגול השני הם צעירים גמלוניים מאוהבים, בגלגול השלישי הם גבר נשוי ומאהבת חשאית ובגלגול הרביעי הם שני פרעושים בקרקס. בכל גלגול יש כמיהה עזה של המספר להתאחד עם הנפש התאומה שלו – הדמות המרכזית השנייה – וביחד לעשות תיקון ולכפר על חטא שהם חטאו: הריגת אדם. אחרי שיכפרו על החטא הן אולי יוכלו לסיים את מעגל הסבל וההתגלגלות בעולם האנושי. אבל בכל גלגול הן נכשלות ומתות בנסיבות קשות.

מול גרישה שמנסה לספר את חייה של כל אחת מהנשמות שלו, ניצבת אימו שמתפרצת לתוך הסיפור בין גלגול לגלגול, ומנסה להפריע לקורא ללוות את גרישה. בעברית עילגת של עולה מרוסיה היא מנסה לשכנע את הקורא, במונולוגים הארוכים שלה, לא להאמין לגרישה ולא להאמין בגלגול נשמות: "חיים יש רק אחת, כל השאר זה מטאפורה", או, "כל מה שגרישה כתב פה זה שקר […] "גם כשהיה ילד היה משקר". האם מפצירה בקורא להניח את הספר מידיו, כי זה יזיק לגרישה. לקראת הסוף היא מתרצה, רק בתקווה שהקריאה בספר תעזור לקורא להבין את נפשו המסוכסכת של גרישה.

למי אנחנו הקוראים צריכים להאמין? להזיות המיסטיות כביכול של גרישה או לטענות הפסיכולוגיות-פילוסופיות הרציונליות כביכול של אימו? חן מנסה לשכנע בשני הכיוונים ומותיר לקורא להחליט בעצמו. נראה שהוא עצמו לא החליט עדיין במה הוא מאמין. במונולוג מלא כעס ותסכול, בגלגול השלישי, בגופה של אישה, הוא מטיח בפני האל: "מילדות רמסת את נשמתי ודרסת את גופי […] ואני הסכמתי לכל כי האמנתי שזה רצונך […] אני אגיד לך משהו, הפסקתי להבין את התיקון כי הפסקתי להבין את החטא […] היינו רק ילדים בחורביצה […] איך אפשר לשפוט ילדים בלי רחמים? […] משפט הוגן אני דורשת! משפט צדק!".

חן, שהוא מחזאי הבית של תיאטרון "גשר", מיטיב לתאר דמויות ומצבים עד שהם הופכים חיים מול עיני הקורא. כמו להטוטן בקרקס הוא לוקח מוטיבים, דמויות ומצבים ומעיף, והופך ומלהטט בהם, עד שהם הופכים למחזה גרוטסקי או לסוג של קברט. כך למשל מוטיב המסע של ישו בוויה דולורוזה אל הצליבה, הופך בספר לתהלוכת פורים פרועה של יהודי העיירה חורביצה. במהלך התהלוכה הם מובילים גוי מהעיירה הסמוכה, שמסכים להיות הסמל המוחשי של המן, ובדרך הם משפילים ומבזים אותו בקללות ונאצות ומשליכים עליו רפש, מזון מקולקל, מי קרח ואפילו דלי עם מי שופכין, ולבסוף הורגים אותו בשוגג עם אבן. אבל הלהטוטים האלה אינם עושים טוב לנשמה של הקורא. במקום להבליט יופי, אסתטיקה ומחשבות נשגבות, הם מבליטים את המכוער, הדוחה והגרוטסקי, ומעוררים, כמו במחול שדים, מחשבות קודרות והרסניות.

בסופו של דבר הניסיונות של גרישה, או של חן, להבין את הסיבות לשכר ועונש ואת  מטרת הגלגולים מסתיימים בכלום. המסע כולו והמאמצים להבין הם חסרי תכלית ונידונו לכישלון. הסיבה לכך היא שכלי ההבנה וההיגיון של בני אדם הם מוגבלים, והם אינם יכולים להבין את חשבונות השמים. אדם המאמין בהשגחה עליונה מקבל את מגבלות השכל האנושי ומתמקד בחיים בגלגול הנוכחי. עבור אדם שאינו בטוח באמונתו באל, כמו גרישה או חן, נשארים רק הבלבול והמבוכה והקושי לשאת את מצוקות החיים.