לפעמים אני יושב ומהרהר מי אני, ומה זה בכלל אומר להיות "אני"? בעשותי כך אני מנסה…

אריק בס | 7 במרץ 2023 | תרבות ואמנות | 3 דק׳

תמונה למחשבה: הפילוסוף שחי את הפילוסופיה שלו

לפעמים אני יושב ומהרהר מי אני, ומה זה בכלל אומר להיות "אני"? בעשותי כך אני מנסה להשיל מעליי את כל המושגים, המאפיינים או המסכות שמגדירים אותי, כדי שאוכל להתבונן ב"אני האמיתי" שלי. "עלינו להסיר את המסכה לא רק מאנשים, אלא גם מדברים [חיצוניים], ולהחזיר לכל אובייקט את המראה האמיתי שלו", כתב סנקה הסטואי לפני כ-2,000 שנה.

סנקה האמין שאין אנו מסוגלים לראות את הדברים כפי שהם. "איננו מעריכים איש על פי מה שהוא, אלא מוסיפים לאדם את הסממנים שבהם הוא לבוש". סממנים כמו עושר, מעמד ותפקיד. אם רוצים "למדוד" אדם כראוי, יש להפשיט אותו מסממניו, ואותו הדבר על האדם לעשות כלפי עצמו אם ברצונו באמת להבין את עולמו הפנימי. אם נעשה כך, גרס, אולי נוכל להבין עד כמה הדברים שאנו מעריצים הם חסרי כוח או מגוחכים.

מי שיישם זאת כ-400 שנה לפני סנקה, ובאופן הקיצוני ביותר, היה דיוֹגֶנֶס, מושא הציור שלפניכם, שהתנהגותו ואמונתו תרמו לעליית הפילוסופיה הציניקנית. בניגוד לציניקנים המודרניים המקדמים תפיסת חיים פסימית הנובעת מאי אמון באנשים ובעולם סביבם, הציניקנים המסורתיים קידמו חיים הדוחים תאוות ודברים חומריים, כמו כסף, רכוש ותהילה. רק כך, האמינו, יוכל האדם לראות אמת גבוהה יותר ולבסוף להשיג אושר בחייו. במרוצת השנים החל דיוגנס לתרגל סוג של סגפנות מכל דבר חומרי בחייו. כך הוא מצא את עצמו גר בתוך חבית ומקבץ אוכל.