התקשורת, ברובה הגדול, שואפת לקדם נרטבים על חשבון עובדות, דיווח הוגן ודיוק, אומרת שריל אטקינסון, עיתונאית חוקרת שזכתה חמש פעמים בפרס "אמי". לתמונה נכנסות גם ענקיות הטכנולוגיה השולטות בתכנים שהציבור יכול לראות ועושות שימוש ב"בודקי עובדות" חיצוניים כדי להכתיב את "האמת המקובלת"

יאן יקיאלק | 13 בדצמבר 2020 | חברה והיסטוריה | 16 דק׳

"בין 90 ל-95 אחוז מהדיווחים בתקשורת מוטים על ידי נרטיבים"

ברומן הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, 1984, הגיבור האומלל וינסטון סמית' עובד כעורך רשומות ממשלתיות במיניסטריון האמת. המשימה של סמית' היא לשכתב את ההיסטוריה – לשנות סיפורים שפורסמו בעיתון כדי שייראו מתאימים לגרסת האמת הנוכחית של המפלגה השולטת.

כיוון ששקר אחד מוביל בהכרח לאחר, עבודתו של סמית' לעולם אינה נגמרת. הוא מגלה כי יש לשכתב כל הזמן את ההיסטוריה. וכך בעולם שיצר אורוול אין "חדשות" אמיתיות, אלא רק מידע שהחזקים החליטו שאנשים צריכים לשמוע ולהאמין לו.

העיתונאית שריל אטקינסון, לשעבר עיתונאית חוקרת ב-CBS (במשך 21 שנה), מנחה ב-CNN וזוכת פרס "אמי" חמש פעמים בגין עבודותיה העיתונאיות, טוענת שהיום אנו כבר חיים בסביבה אורווליאנית כזו, אך מתקשים להבחין בה, שכן לא הממשלה מבצעת את פעולת שכתוב האמת, אלא כלי התקשורת שהתרגלנו להאמין להם. "כלי התקשורת מתקנים ללא הרף את 'העובדות' כך שיתאימו לסיפורה המשתנה של הממשלה או הפוליטיקה שבה הם תומכים. הם מסננים מידע המוצג לציבור, כך שרק נקודות מבט 'נכונות' יוצגו מלכתחילה. הם מצנזרים מידע, לא מפרסמים את כל העובדות, מתייגים דעות מסוימות כלא לגיטימיות, ושופטים אנשים ואירועים מהעבר הרחוק באמצעות סטנדרטים מודרניים שנויים במחלוקת".