״הקיוסק של זיגמונד״ שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה…
ד״ר עודד ניב (נימקובסקי) | 18 באוגוסט 2015 | מחשבות | 3 דק׳
לשגע את זיגמונד
״הקיוסק של זיגמונד״ שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה אני נזכר בזיגמונד ובקיוסק שלו, נזכר ומתבייש מחדש. והבושה לא פגה גם לאחר עשרות שנים. אני זוכר את זיגמונד כאילו היה זה אתמול. זוכר את עיניו השחורות הבורקות בשנאה ובחשדנות, את המספר שהיה על זרועו. לא ידענו בן כמה הוא היה. זקן דיו להיות טרף קל בשבילנו, ילדי השכונה, צברים מחוספסים, דור ראשון לחלוצים ולוותיקי היישוב בארץ ישראל הקטנה שלאחר השואה ומלחמת השחרור.
נכון, הוא לא היה נחמד לקונים שבאו לקיוסק שלו, היחיד באותה עת בשכונה. מעולם לא החליף מילים של חולין, מעולם לא ענה כשמישהו שאל אותו מה שלומו. רק הפטיר מדי פעם את מחיר הפריט שקנו ממנו - עיתון, סיגריות, ממתק - בעברית רצוצה, במבטא כבד, לא מוכר.
הוא לא חייך מעולם, ורק שתק. בעצם, אי אפשר היה לדעת אם חייך או לא בגלל השפם העבות שכיסה את פיו. רק עיניו היו ממוקדות תמיד בידי הקונים, כמו רצה לוודא שאינם גונבים משהו מן הדוכן, ושהם משלמים את הסכום הנכון. לא, זיגמונד לא היה איש נעים, כל כך זר ומוזר, כל כך שונה מאיתנו. לבסוף קיבלו אותו אנשי השכונה כמות שהוא, הפסיקו לומר לו שלום או לשאול לשלומו. קנו, שילמו והלכו.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
