בשנות ה-50 של המאה הקודמת החליטה מדינת ישראל להעביר מים מצפון המדינה לדרומה באמצעות ה"מוביל הארצי", שכן רוב האוכלוסייה והקרקעות החקלאיות נמצאות במרכז המדינה ובדרומה ומרבית המים הזמינים נמצאים בצפונה.

אחרי שבוטלה התוכנית להטיית מי הירדן מגשר בנות יעקב דרומה (בשל בעיות גיאופוליטיות), בלית ברירה נקבע שהכנרת, הנמצאת במפלס שגובהו 210 מטר מתחת לפני הים, תשמש מאגר תפעולי (אוֹפֵּרָטיבי) של משק המים וממנה יועברו המים לרחבי הארץ. אולם הקמת מאגר תפעולי במפלס מתחת לפני הים בעייתית מבחינה הידרולוגית, מכיוון שהשימוש במי המאגר מצריך שאיבה לגובה רב (הדבר דומה לשאיבת מים ממכל מים רזרבי הנמצא בקומת מרתף, המצריך השקעת אנרגיה כדי להעלות את המים מעלה בשעת הצורך). מידע זה היה ברור וידוע למקבלי ההחלטות בעת קבלת ההחלטה.

מי הכנרת הועברו דרומה באמצעות "המוביל הארצי" החל משנת 1964. בשנים שבהן מפלס הכנרת היה גבוה, נשאבו מהכנרת 400-350 מיליון מ"ק בשנה. בשנים אחרות, בהן הייתה בצורת וביקוש גדל והולך למים, החלה ישראל לסבול ממאזן מים שלילי, והכנרת נתפסה כמקור מים בלתי אמין.

הפתרון היה הוספת מים ממקורות אמינים יותר. המקורות שנבחרו היו, בין השאר, מפעלים להתפלת מי ים, האחד בים סוף וחמישה לאורך חוף הים התיכון. עם הפעלתם של חמשת המתקנים להתפלת מי ים שהוקמו בשנים 2015-2005 באשקלון, בפלמחים, בחדרה, בנחל שורק ובאשדוד, צומצמה מאוד שאיבת המים מהכנרת. כיום מספקים מפעלי ההתפלה בערך 50% מהביקוש למי השתייה בישראל.

לתמונה נכנס גם הסכם השלום בין ישראל לירדן. מאז שנחתם ב-1994, ישראל מעבירה לירדן כ־50 מיליון מ"ק מים בשנה ממי הירדן התחתון והכנרת. בשנים האחרונות גדלה כמות המים ובעתיד הקרוב תוכפל. בשנים 2022-1994 הועברו לירדן כ־1.4 מיליארד מ"ק מים (50 מיליון מ"ק X 28 שנה = 1.4 מיליארד מ"ק).

כתוצאה מהעברת המים לירדן ירד מפלס הכנרת בסוף שנות ה־90 של המאה ה־20 ועמד על 213 מטר מתחת לפני הים. מפלס זה הוגדר "הקו האדום התחתון" – קו שמתחתיו אין שואבים. מפלס זה היה קרוב הן ל"קו השחור" – 214.87 מטר מתחת לפני הים – המפלס הנמוך ביותר שנמדד, והן למפלס שגובהו 215.5 מטר מתחת לפני הים – מפלס שמתחתיו אי אפשר לשאוב מים בגלל מגבלות ציוד השאיבה. ירידת מפלס המים בכנרת למפלס ה"קו השחור" גרמה לחשיפת תגליות פרהיסטוריות חשובות מאוד ליד תל בית ירח.

ב-2021 סיפקו, כאמור, חמשת מפעלי ההתפלה לאורך חוף הים התיכון כ־50% מהביקוש למי השתייה בישראל, לפיכך שואבים רק מעט מים מן הכנרת שחלקם מכלל המים המופקים בישראל הוא כ־10%. תודות לאספקת המים המותפלים אין מפלסי המינימום של הכנרת מתקרבים ל"קו השחור".

"המוביל ההפוך"

מדינת ישראל החליטה להעביר מים מותפלים מגובה 0 מטרים, גובה פני הים התיכון, לכנרת שגובה מפלס מימיה הוא 210 מטר מתחת לפני הים – כדי שישמשו עתודה לצריכה בתקופות יובש. המים המותפלים נשאבים מגובה 0 מטרים, מועברים לנקודה במזרח בקעת בית נטופה שגובהה 150 מטר מעל פני הים, ומשם מוזרמים לכנרת באפיק נחל צלמון. מכיוון שהמים מועברים בכיוון ההפוך לכיוון העברת המים ב"מוביל הארצי" מכונה הפרויקט – "המוביל ההפוך". עלות הקמת המפעל בשלב זה היא כמיליארד שקל, בין היתר כיוון שהעברת המים המותפלים מן הים התיכון לכנרת מצריכה שאיבה מתמדת של המים המותפלים לגובה 150 מטרים מעל פני הים – השקעה קבועה שעלותה גדולה.

אלא שכעת לא נראה שמי "המוביל ההפוך" ישמשו אותנו כעתודה לצריכה בתקופות יובש, כפי שהובטח. באוקטובר 2021 נחתם הסכם חדש בין ישראל לירדן שלפיו כמות המים שישראל מוכרת לירדן תוכפל ועשויה להגיע בשנה לכ-100 מיליון קוב ויותר. דבר הרומז כי מרבית המים שיוזרמו ב"מוביל ההפוך" מיועדים לאספקת מים לירדן.

"האם מדינת ישראל מממנת את בניית 'המוביל ההפוך' רק כדי לספק מים לירדן" היא אחת השאלות העולות מהפרויקט הזה שחשוב שיישאלו. שאלות נוספות שלא נבחנו באמצעות תחקיר השפעה סביבתי, הן: מה תהיה השפעת המים המותפלים על מי הכנרת? איך יימנע זיהום המים באפיק נחל צלמון שלאורכו יישובים אחדים? איך אפשר יהיה למנוע שאיבת מים פיראטית מנחל צלמון? אילו שינויים מורפולוגיים יתחוללו בנחל צלמון ובחוף כנרת? וכמה סחף ישקיע נחל צלמון בכנרת? על כל אלה, כאמור, אין כרגע תשובה.

מיכה קליין הוא פרופ' אמריטוס בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. תחומי המחקר העיקריים שלו הם גיאומורפולוגיה נחלית וגיאומורפולוגיה חופית