אני מרגיש שהדיבור על ״חזרה לקהילה״ הוא בעיקרו שאיפה נוסטלגית לחזרה לאזורי הנוחות שהיו לאדם במשך…
אלון אולמן | 19 בדצמבר 2014 | מחשבות | 3 דק׳
הקהילה לא נעלמה, היא פשוט קיבלה צורות נוספות
אני מרגיש שהדיבור על ״חזרה לקהילה״ הוא בעיקרו שאיפה נוסטלגית לחזרה לאזורי הנוחות שהיו לאדם במשך הרבה מאוד שנים. בתוך הכמיהה הזו מסתתר פחד גדול של אנשים רבים שמתבוננים בחרדה על המרוץ הטכנולוגי ומפחדים לאבד שליטה על חייהם. מי מאתנו לא אוהב להיות נוסטלגי לעתים? אבל אבל השאיפה לחיות ״כמו בעבר״ היא אשליה נאיבית שלמיטב ידיעתי מעולם לא הוכיחה את עצמה. לא ניתן ולא צריך להילחם נגד הקידמה.
בסופו של דבר כל מה שאנחנו רוצים זה להיות מאושרים. הדרך להגיע לאושר משותפת כמעט לכל האנשים ועוברת דרך מספר זוגות של צרכים מרכזיים שמשלימים אחד את השני. אדם שהצרכים האלו מסופקים אצלו, הוא אדם מאושר.
השאיפה לחיות ״כמו בעבר״ היא אשליה נאיבית שלמיטב ידיעתי מעולם לא הוכיחה את עצמה
הצורך הראשון הוא הצורך בוודאות. ודאות גבוהה ביחס לביטחון הכלכלי, לסביבה החברתית, לזוגיות, לבריאות וליכולות של האדם. המשמעות של צורך זה היא הידיעה שלא צריך להיות חרד בכל רגע מפני העתיד. ללא ודאות קשה מאוד לקיים חיים. יחד עם זאת, מה יקרה לאדם שחי בוודאות של 100 אחוז ביחס לעתידו וחייו? ברור שהוא יחיה בשעמום מוחלט. לכן הצורך המשלים של הוודאות הוא הצורך בגיוון. לחיות חיים שיש בהם התחדשות, צמיחה ויציאה מהשגרה. זה יוצר עניין בחיים וגם מוביל לאושר.
צורך נוסף כתנאי לאושר הוא הצורך באהבה וקשר. לאהוב, להיות נאהב ולקיים קשרים חברתיים עם אנשים אחרים. הצורך המשלים שלו הוא הצורך במשמעות. לאדם חשוב מאוד להרגיש שהוא אינו סתם מעביר את הזמן על פני כדור הארץ. כמובן שיש דרכים רבות להשיג משמעות בחיים.
בנוסף לצרכים הבסיסיים האלו, יש עוד שני צרכים גבוהים וחשובים שהם תנאי לאושר: צמיחה ונתינה.
כדי להיות מאושר חשוב כל הזמן לצמוח, להתפתח, לפתח יכולות וכישורים ולא לקפוא במקום. אנשים שלא מתפתחים, לא יכולים להיות מאושרים לאורך זמן.
נתינה היא הצורך הנעלה ביותר. נתינה לאחרים מביאה אושר, חד וחלק. כל מי שפועל מתוך רצון לתת ולעזור לאחרים, יהיה מאושר יותר לאורך זמן.
בואו נחזור עכשיו לצורך באהבה ובקשר. אנשים הם יצורים חברתיים וזקוקים לאהבה, לקשר ולשייכות לחברה. אפילו ל״בודדים״ שניפקה האנושות – רובינזון קרוזו ודון קישוט – הצמידו דמות אנושית (ששת וסנשו פנשה) כי אנחנו פשוט לא יכולים לחיות לבד.
הצורך בקשר ובאהבה לא השתנה לאורך ההסטוריה, רק צורות המימוש האפשריות שלו השתנו והיום הן כמובן התרחבו מאוד.
יש אנשים שהולכים לאיבוד כי אינם יודעים להשתמש בטכנולוגיה החדשה. הפתרון כרגיל הוא הרחבת התודעה, ולא חזרה לתקופת האבן. אפשר גם וגם!
פעם היו חברים במערה, היום יש חברים בפייסבוק. לי עצמי יש קבוצת ווטסאפ, ״כיף להיות אנחנו״, של כמה חברים, וקבוצה של יוצאי ספינות הטילים שפיקדתי עליהן. באופן מפתיע, או לא מפתיע, החברות בקבוצות האלו מסבה לי אושר רב. אם אתה יודע גם להיות עם חברים במציאות וגם לנהל מערכות יחסים דרך כל הפלטפורמות הטכנולוגיות, זה לא רע. זה יוצר עבורך הרבה יותר אפשרויות.
בדף הפייסבוק שלי יש מעל 40 אלף חברים, ואני מנהל איתם קשר יומיומי. זה קיים בנוסף, לא במקום המשפחה והחברים והספורט והקשר עם עצמי. אפשר גם וגם. זו החוכמה הגדולה בעיני. אפשר לחזור לתחושת הקהילה של פעם, אבל באמצעים של היום. צריך רק לרצות ולחשוב איך לעשות את זה.
אני אוהב את האמירה של ג׳ים רוהן, שהיה פילוסוף, איש עסקים וסופר רב מכר: ״אתה חייב לשאול את עצמך בעקביות את השאלות הבאות: מי האנשים שבסביבתי? מה הם עושים לי? מה הם גורמים לי לקרוא? מה הם גורמים לי לומר? לאן הם גורמים לי להגיע? מה הם גורמים לי לחשוב? והכי חשוב, לאיזה אדם הם גורמים לי להיות? ואז שאל את השאלה החשובה ביותר: האם זה בסדר מבחינתי?
לכן אני אומר שהקהילה לא נעלמה, היא פשוט קיבלה צורות נוספות. אין סיבה לחרדה מפני חברה של אינדיבידואלים אנטי חברתיים וקהילות של אנשים ללא קשר אנושי בסיסי. זה לא יקרה כי הכמיהה של כולנו היא לקשר ולאהבה.
זכרו – החיים לא נעשים טובים יותר במקרה, הם נעשים טובים יותר על ידי שינוי.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
עוד כתבות של אלון אולמן
הקהילה לא נעלמה, היא פשוט קיבלה צורות נוספות
אני מרגיש שהדיבור על ״חזרה לקהילה״ הוא בעיקרו שאיפה נוסטלגית לחזרה לאזורי הנוחות שהיו לאדם במשך…
אלון אולמן | 19 בדצמבר 2014 | מחשבות | 4 דק׳
אני מרגיש שהדיבור על ״חזרה לקהילה״ הוא בעיקרו שאיפה נוסטלגית לחזרה לאזורי הנוחות שהיו לאדם במשך הרבה מאוד שנים. בתוך הכמיהה הזו מסתתר פחד גדול של אנשים רבים שמתבוננים בחרדה על המרוץ הטכנולוגי ומפחדים לאבד שליטה על חייהם. מי מאתנו לא אוהב להיות נוסטלגי לעתים? אבל אבל השאיפה לחיות ״כמו בעבר״ היא אשליה נאיבית שלמיטב ידיעתי מעולם לא הוכיחה את עצמה. לא ניתן ולא צריך להילחם נגד הקידמה.
בסופו של דבר כל מה שאנחנו רוצים זה להיות מאושרים. הדרך להגיע לאושר משותפת כמעט לכל האנשים ועוברת דרך מספר זוגות של צרכים מרכזיים שמשלימים אחד את השני. אדם שהצרכים האלו מסופקים אצלו, הוא אדם מאושר.
השאיפה לחיות ״כמו בעבר״ היא אשליה נאיבית שלמיטב ידיעתי מעולם לא הוכיחה את עצמה
הצורך הראשון הוא הצורך בוודאות. ודאות גבוהה ביחס לביטחון הכלכלי, לסביבה החברתית, לזוגיות, לבריאות וליכולות של האדם. המשמעות של צורך זה היא הידיעה שלא צריך להיות חרד בכל רגע מפני העתיד. ללא ודאות קשה מאוד לקיים חיים. יחד עם זאת, מה יקרה לאדם שחי בוודאות של 100 אחוז ביחס לעתידו וחייו? ברור שהוא יחיה בשעמום מוחלט. לכן הצורך המשלים של הוודאות הוא הצורך בגיוון. לחיות חיים שיש בהם התחדשות, צמיחה ויציאה מהשגרה. זה יוצר עניין בחיים וגם מוביל לאושר.
צורך נוסף כתנאי לאושר הוא הצורך באהבה וקשר. לאהוב, להיות נאהב ולקיים קשרים חברתיים עם אנשים אחרים. הצורך המשלים שלו הוא הצורך במשמעות. לאדם חשוב מאוד להרגיש שהוא אינו סתם מעביר את הזמן על פני כדור הארץ. כמובן שיש דרכים רבות להשיג משמעות בחיים.
בנוסף לצרכים הבסיסיים האלו, יש עוד שני צרכים גבוהים וחשובים שהם תנאי לאושר: צמיחה ונתינה.
כדי להיות מאושר חשוב כל הזמן לצמוח, להתפתח, לפתח יכולות וכישורים ולא לקפוא במקום. אנשים שלא מתפתחים, לא יכולים להיות מאושרים לאורך זמן.
נתינה היא הצורך הנעלה ביותר. נתינה לאחרים מביאה אושר, חד וחלק. כל מי שפועל מתוך רצון לתת ולעזור לאחרים, יהיה מאושר יותר לאורך זמן.
בואו נחזור עכשיו לצורך באהבה ובקשר. אנשים הם יצורים חברתיים וזקוקים לאהבה, לקשר ולשייכות לחברה. אפילו ל״בודדים״ שניפקה האנושות – רובינזון קרוזו ודון קישוט – הצמידו דמות אנושית (ששת וסנשו פנשה) כי אנחנו פשוט לא יכולים לחיות לבד.
הצורך בקשר ובאהבה לא השתנה לאורך ההסטוריה, רק צורות המימוש האפשריות שלו השתנו והיום הן כמובן התרחבו מאוד.
יש אנשים שהולכים לאיבוד כי אינם יודעים להשתמש בטכנולוגיה החדשה. הפתרון כרגיל הוא הרחבת התודעה, ולא חזרה לתקופת האבן. אפשר גם וגם!
פעם היו חברים במערה, היום יש חברים בפייסבוק. לי עצמי יש קבוצת ווטסאפ, ״כיף להיות אנחנו״, של כמה חברים, וקבוצה של יוצאי ספינות הטילים שפיקדתי עליהן. באופן מפתיע, או לא מפתיע, החברות בקבוצות האלו מסבה לי אושר רב. אם אתה יודע גם להיות עם חברים במציאות וגם לנהל מערכות יחסים דרך כל הפלטפורמות הטכנולוגיות, זה לא רע. זה יוצר עבורך הרבה יותר אפשרויות.
בדף הפייסבוק שלי יש מעל 40 אלף חברים, ואני מנהל איתם קשר יומיומי. זה קיים בנוסף, לא במקום המשפחה והחברים והספורט והקשר עם עצמי. אפשר גם וגם. זו החוכמה הגדולה בעיני. אפשר לחזור לתחושת הקהילה של פעם, אבל באמצעים של היום. צריך רק לרצות ולחשוב איך לעשות את זה.
אני אוהב את האמירה של ג׳ים רוהן, שהיה פילוסוף, איש עסקים וסופר רב מכר: ״אתה חייב לשאול את עצמך בעקביות את השאלות הבאות: מי האנשים שבסביבתי? מה הם עושים לי? מה הם גורמים לי לקרוא? מה הם גורמים לי לומר? לאן הם גורמים לי להגיע? מה הם גורמים לי לחשוב? והכי חשוב, לאיזה אדם הם גורמים לי להיות? ואז שאל את השאלה החשובה ביותר: האם זה בסדר מבחינתי?
לכן אני אומר שהקהילה לא נעלמה, היא פשוט קיבלה צורות נוספות. אין סיבה לחרדה מפני חברה של אינדיבידואלים אנטי חברתיים וקהילות של אנשים ללא קשר אנושי בסיסי. זה לא יקרה כי הכמיהה של כולנו היא לקשר ולאהבה.
זכרו – החיים לא נעשים טובים יותר במקרה, הם נעשים טובים יותר על ידי שינוי.
מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן
