במהלך מלחמת לבנון השנייה, עם סיומה של משימה ארוכה ומורכבת אליה נשלחתי, רצתי אל מכשיר הטלפון כדי להתקשר למשפחה ולקבל מעט מידע על המתרחש בארץ. בעיקר רציתי לוודא שחבריי ומכריי אינם נמצאים ברשימת הנפגעים שהתפרסמה בחדשות. לצערי, הטלפון קרס מכמות ההודעות הקוליות שהמתינו לי במכשיר. הראשונה שבהן הייתה: "רועי קליין נהרג! רועי קפץ על רימון בניסיון להציל את חייליו ונהרג!"

בימים שלאחר האירוע, ואף שנים רבות אחר כך, עלתה וחזרה השאלה: מה הייתה התכונה שגרמה לו בהחלטה של פחות משנייה לקפוץ על רימון בידיעה ברורה כי יסיים את חייו? ואותי הטרידה לא פחות השאלה: כיצד התכונה הזו הפכה כה מרכזית בחייו עד כי ברגע המבחן הגדול ביותר הוא נשאר נאמן לה גם במחיר החיים עצמם?

מבין אוסף התכונות אליהן נחשפתי במסלול חייו הייחודי של קליין, בלטה מעל לכול תכונת היושר. זו שימשה עבורו ככלי כמעט אינסטינקטיבי לקבל החלטות – קטנות או הרות גורל. לדוגמה, אחותו סיפרה לי שכאשר היה קליין חייל צעיר, לילה אחד הוא חזר לביתו מתרגיל צבאי בשעה מאוחרת. כאשר ניסה לפתוח את דלת ביתו גילה שהיא נעולה. מפתח הבית הוכנס בצד השני של הדלת באופן שלא אִפשר לפתוח את הדלת מבחוץ. אדם ממוצע היה נוקש בדלת או מצלצל בפעמון כדי שיפתחו לו, אך קליין נהג אחרת. מה עשה קליין? הוא פרס את המעיל הצבאי בכניסה לבית ונשכב לישון עליו.

בבוקר, כאשר אימו פתחה את הדלת היא שאלה מדוע לא העיר אותה. קליין ענה בפשטות שהשעה הייתה מאוחרת והוא ידע שהיא עייפה. מתוך התחשבות העדיף לא להעיר אותה ולכן ישן מחוץ לדלת. בניגוד לאנשים האומרים מן השפה ולחוץ שחשוב להם להתחשב בבני משפחתם ולדאוג להם, אך אינם מבטאים זאת במעשים, קליין נהג אחרת. הוא היה אדם ישר – מה שאמר, זה גם מה שעשה.

המתמטיקאי היווני אוקלידס, הנחשב לאבי הגיאומטריה, קבע אקסיומות גיאומטריות שהמוכרת שבהן היא "דרך שתי נקודות עובר קו ישר אחד". גם היושר של האדם נבחן בין שתי נקודות: הראשונה היא מה האדם אומר או מייחס לעצמו, והשנייה היא האופן בו הוא פועל ביחס לכך. כלומר, יושר הוא תכונה המבטאת את היחס בין הדיבור למעשה, וכן בין הרגש לתרגום המעשי שלו בחיי היום-יום.

לפני מספר שנים לקחתי את בתי לבית משפט כדי שתתבונן בהליך משפטי ותחווה כיצד בית משפט פועל. על ספסל הנאשמים ישב נער שנאשם בעבירת ניסיון רצח. הוריו שישבו באולם חזרו וטענו כי מדובר בבן טובים, שקיבל חינוך מצוין וגדל בשכונה טובה, ואין זאת אלא מעידה חד פעמית שאינה מאפיינת את הנער.

ביציאה מאולם בית המשפט שאלה אותי בתי: "איך זה ייתכן? כיצד נער נורמטיבי, בן לאם המשמשת כמנהלת בית ספר ואב המשמש כקצין בכיר בצבא, הגיע לידי מעשה כה חמור?" לא ידעתי מה לענות ותהיתי גם אני על כך בליבי. אלא שחמש דקות אחר כך קיבלתי רמז מהדהד. מחוץ לבית המשפט זיהיתי את הורי הילד נכנסים לרכב ונוסעים מהמקום. מיד עם תחילת הנסיעה נפתחו חלונות הרכב והושלכה מתוכם אשפה רבה אל הכביש.

בחינוך ילדים היחס בין הדיבור למעשה הוא עניין קריטי. ילד הרואה את הוריו מדברים על אידיאלים גדולים ונשגבים אך בחיי היום-יום פועלים באופן שונה, מזהה את חוסר היושר בין הדיבור לבין המעשה וסופג מהם דואליות חינוכית. לעתים זה נקרא "דיסוננס אתי" – מתח הנוצר מסתירה בין התנהגות לא אתית לבין רצון לשמר דימוי מוסרי גבוה ולהיראות ישר.

לפני זמן לא רב פורסם סיפור על אם שזינקה למים להציל את בתה שנפלה מספינה, אף על פי שהאם כלל לא ידעה לשחות. האם המחישה את המקרה ההפוך – "יושר אידיאלי" – תכונה המופיעה כאשר מעשי האדם זהים לתכונות שהוא מייחס לעצמו. אהבתה לבתה לא הייתה רגש שטחי בלבד, אלא ביטוי אינסטינקטיבי כמעט. היא התמסרה טוטאלית לילדה שהיא אוהבת, גם אם היה עליה להקריב הקרבה גדולה לשם כך.

יושר היא תכונה שניתן לפתח באמצעות תרגול, או ליתר דיוק, באמצעות התרגלות לממש באופן מלא ולא מתפשר – פעולות העומדות ביחס ישיר למילים אותם אדם אומר, לאחריות אותה אדם מקבל או להתחייבות אישית אותה אדם לוקח על עצמו. כיצד נגיב כאשר מושלכים לעברנו מדי יום "רימונים" מסוגים שונים המציבים דילמות רגשיות וערכיות? כיצד נגיב כאשר אנו לבד מול "הרימון" ואיש אינו רואה או שופט את החלטתנו? והאם נגיב אחרת כאשר ילדינו, חברינו או בני או בנות זוגנו צופים בנו?

קליין, בניגוד לרבים מאיתנו, עבר את המבחן. כשהרימון נזרק לעברו הוא לא התלבט פעמיים אם לקפוץ עליו.

---

ירון בוסקילה (סא"ל במיל') הוא יועץ ארגוני ומזכ"ל תנועת הביטחוניסטים