"משחקי הכס", "משחקי הרעב", "משחקי הדיונון" – שמתם לב כמה מהסדרות המצליחות ביותר בשנים האחרונות קרויות על שם "משחקים" כלשהם? אלא שבניגוד למשחקים כמו מחבואים וכדורגל, כאן מדובר במשחקים אפלים, אלימים ואכזריים, המעמידים במבחן את ערכיהם ואופיים של המשתתפים בהם, ומאלצים אותם לבחור בחירות קשות וכואבות.

מוטיב דומה מופיע ביצירות רבות אחרות. בסדרת סרטי "המסור" צריכים הקורבנות להשתתף ב"משחקים" הגובים מהם מחיר דמים כדי לשרוד. בסרט "13 חטאים" מקבלים אנשים הזדמנות לזכות בעושר אגדי אם ינצחו במשחק הכולל 13 משימות, המדרדרות אותם בהדרגה למקומות שלא העלו בדעתם שיגיעו אליהם. השאלה המתבקשת היא, מהו בעצם משחק? מה מיוחד במסגרת הזו שמעוררת בנו עניין כה רב ומסוגלת להשפיע על אנשים בצורה כה עמוקה?

יוהאן הויזינחה (Johan Huizinga, 1945-1872), היה היסטוריון וחוקר תרבות הולנדי, שאחד מספריו המרכזיים הוא "האדם המשחק". לדבריו, המשחק מהווה תחום מרכזי ביותר בחברה האנושית, ולמעשה כמעט כל המוסדות החברתיים והתרבותיים שלנו מכילים אלמנטים משחקיים. במלחמה, במערכת המשפט, באמנות, בנימוס, בטקסים, בפולחן הדתי – בכולם ניתן למצוא, לאורך ההיסטוריה והתרבויות השונות, מוטיבים מובהקים של "משחקיות".

הויזינחה מגדיר את המשחק באופן הבא: "משחק הוא מעשה או עיסוק מרצון, הנעשה בתחומים קבועים ומסוימים של זמן ומקום על פי כללים, שקיבלנום עלינו מרצון בחינת חובה גמורה; מעשה שהוא תכלית לעצמו וכרוך בהרגשת יגיעה ושמחה ובהכרת ה'שוני' שבינו ובין 'החיים הרגילים'"^[1].

במילים אחרות, במשחק יש שלושה מאפיינים עיקריים: 1. מערכת כללים שכל המשתתפים בו מקבלים אותה על עצמם מבחירתם, ללא עוררין. 2. יצירת תחום מבודד משאר העולם, המיוחד לפעילות של המשחק. 3. המשחק הוא תכלית לכשעצמו, ואינו מיועד להשגת תכלית אחרת כלשהי פרט לעצם המשחק והכלול בו.

Shutterstock

לפי הויזינחה, ניתן לראות שכולנו משתתפים כל הזמן במשחקים שונים. אנחנו מקבלים על עצמנו מערכות של כללים, ומתנהלים לפיהן כדי לצבור "נקודות" שונות. אפשר לדבר על המשחק הפוליטי, על המשחק הכלכלי שבו צבירת הכסף מייצגת "נקודות", ואפילו הדת היא מעין משחק שבו ההלכה מייצגת את הכללים, ועל מצוות או עבירות מקבלים ניקוד חיובי או שלילי. התיאור של אותם תחומים כמשחק אינו בא להמעיט מערכם, אלא להפך, להראות שיש להם תוכן ומשמעות מעבר לשיקולי תועלת, נוחות והישרדות. המשחקים מעניקים לאנשים מסגרת, משמעות ודרכים למדוד את התקדמותם.

ומכיוון שאנו מורגלים כל כך למשחקים, קל לגורמים שליליים לנצל זאת כדי לכלוא אנשים במסגרות של משחקים קשוחים ואלימים, בהם הכללים מחייבים אותם לפעול בצורה המנוגדת לטבעם. זה בעצם מה שעומד מאחורי אותם סרטים לעיל, שהם אמנם דמיוניים, אבל הטכניקות המופיעות בהם קיימות גם במציאות – אם מדובר במשטרים הכופים חוקים מסוימים, או ב"משחקי שפה" שבהם נאסר על שימוש במילים מסוימות, כמו במשחק "כן לא שחור לבן" (משחק מיומנות דיבור), או השמעת דעות מסוימות.

מרגע שנכנסים למשחק, קשה לצאת ממנו. האדם ישנה את ערכיו בהדרגה כדי להצדיק את צייתנותו לכללים, גם כאשר הוא מגיע לשפל המדרגה. הדרך היחידה למנוע זאת היא באמצעות היצמדות למערכת כללים חזקה עוד יותר, ונאמנות ל"משחק" גבוה עוד יותר. לכללים חיצוניים יש יותר כוח מאשר להחלטות אישיות. למשל, אם החלטתי לעשות דיאטה, וצץ מולי פיתוי בדמות עוגה עסיסית – אני יכול לשנות את הכללים שקבעתי לעצמי, לבטל את הדיאטה או לדחות אותה למחר. אבל אם אני שומר הלכה, אני מחויב לכללים שאינם תלויים בי ואיני יכול לשנותם. לכן, אם העוגה אינה כשרה, מבחינתי הפיתוי אינו מתחיל בכלל – כי "המשחק" ההלכתי גובר על משחקים אחרים.

משחקים כמו אלה שבסרטים, שהוזכרו לעיל, מפתים אנשים או מאיימים עליהם כדי שיוותרו על הכללים האישיים שלהם. אבל אנשים המחויבים לכללים חיצוניים, אם מדובר בדת או במוסר שנתפס כמוחלט, לא ייכנסו למשחק הזה מלכתחילה, אלא יראו בו בסך הכול ניסיון בתוך המשחק היותר גדול שמנהל את חייהם. זו הסיבה לכך שמאמינים רבים מסוגלים למסור את נפשם על אמונתם לנוכח פיתויים או איומים. כמובן, לאיש אין חסינות וכולם עלולים להיכשל; אבל זה בהחלט מגדיל את הסיכויים לנצח, לעומת מי שמשחק רק לפי הכללים הנזילים של עצמו.

ככל שנאמץ לעצמנו ערכים מוחלטים, כך נחסום את האפשרות לדרדר אותנו באמצעות משחקים שונים, ונוכל לשמור על זהותנו לנוכח איומים ופיתויים. זהו הניצחון האמיתי במשחק.

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית