1.

החודש הקדשתי שעתיים ושבע דקות מזמני כדי לצפות בסרט החדש של ד"ר "מוזר" (ד"ר סטריינג') בקולנוע. והו… כמה מוזר זה היה. גיבורת הסרט היא בחורה לטינית ששמה הפרטי "אמריקה" ושם משפחתה "צ'אווס". בניגוד לדמותו של ד"ר סטריינג' שנוצרה ב-1963 או לקפטן אמריקה שהופיע לראשונה ב-1941, דמות הקומיקס הפוסט-מודרנית של "אמריקה צ'אווס" נוצרה רק בעשור הקודם, ו"יכולת העל" שלה היא פתיחת שערים לעולמות אחרים. אולי רמז לאחד הנושאים הבוערים ביותר בארה"ב – נושא המהגרים מהדרום, או לחילופין רמז לקיומו של עולם אוטופי, כמו זה שממנו הגיעה גברת צ'אווס (לפי יוצרי הקומיקס), בו קיימת אמריקה מסוג חדש.

בתחילת הסרט דואגים התסריטאים להעביר לנו את משנתם האידיאולוגית, בסצנה בה "אמריקה צ'אווס" וסטריינג' מגיעים ליקום מקביל. צ'אווס מסבירה לסטריינג' שברוב העולמות המקבילים, האוכל מחולק בחינם. רק אצלנו, מוזרים שכמותנו, דורשים תשלום עבורו. לכן בצעד יוצא דופן "אמריקה צ'אווס", שכעת כבר אפשר לכנות "אמריקה של הוגו צ'אווס", ניגשת  לאחד מדוכני האוכל ברחוב ולוקחת נקניקייה בלחמנייה מבלי לשלם. אלא שבעל הדוכן ההמום עוצר אותה ומפציר בה לשלם. תגובתה של "צאווס": תדהמה מוחלטת. האם ייתכן שאדם שרכש חומרי גלם, שכר דוכן ברחוב ובישל עבורה מזון, יבקש גם תשלום עבור זה?

בטריק קולנועי פשוט גורמים התסריטאים לצופה להתחבט לרגע בשאלה, כאשר סטריינג' נכנס לתמונה ורומז בשפת גופו שהוא עומד לעשות קסם. אולי, משערים הצופים, ישתמש סטריינג' בכוחותיו כדי ליצור שטר כסף או מטבע שיסייע לצ'אווס לשלם למוכר. אבל לא, סטריינג' עושה בדיוק את ההיפך: הוא מכשף את בעל הדוכן באופן הגורם לו להרביץ לעצמו. כן, קראתם נכון. "אמריקה של הוגו צ'אווס" וסטריינג' מסתלקים מהמקום, מצחקקים לעצמם, אחרי שהשלימו את המשימה האידיאולוגית של התסריטאים: האוכל מחולק לכולם בחינם בצורה שוויונית (לא נקרא לזה סוציאליזם), ועל הדרך מרביצים לקפיטליסטים הרוצים תמורה לאוכל שהם מייצרים. ממש אמריקה – צ'אווס. נמשיך.

כאשר סטריינג' וצ'אווס מגיעים ליקום אחר, הם מגלים שהדמויות באותו יקום השתנו: קפטן מארוול, הדמות החזקה ביותר ביקום הקולנועי של מארוול, היא כעת אישה שחורה. קפטן אמריקה הוא כעת קפטנית אמריקה. וברגע שהדמויות ביקום הזה מתחילות להילחם בנבלה הראשית בסרט – מכשפה בעלת כוחות על, הגברים שביניהם נהרגים תוך פחות מדקה, כאילו היו קופסת סרדינים שהמכשפה מחצה בכף ידה. הנשים, לעומתם, נלחמות דקות ארוכות. אחרי שהמכשפה מחצה בתנועה פשוטה את הגברים, את הנשים קשה לה מאוד לנצח.

נראה כי מארוול הקפידה יתר על המידה לעמוד בדרישות "ייצוג והכללה" שכופה האקדמיה האמריקנית לקולנוע על יוצרי הסרטים, אחרת לא יהיו זכאים להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. כתבתי על כך בטור מספר 6: כל סרט חייב לעמוד בלפחות שני תנאים מתוך ארבעה (מוזמנים לחזור לטור הקודם כדי לקרוא עליהם). התנאי החשוב ביותר הוא שאחד השחקנים הראשיים או שחקני המשנה יהיה אסיאתי, לטינקס (לטיני ללא מגדר ברור), שחור, להט"ב וכו', או ש-30 אחוז משחקני המשנה יהיו להט"בים, נשים, שחורים, אסיאתים, לטינקס ועוד.

מארוול הקפידה לקיים את הכלל לכל אורך הסרט. לדוגמה, הוריה של "אמריקה צ'אווס" הן שתי נשים לסביות, ובתחילת הסרט סטריינג' מגיע לחתונה של ידידתו הלבנה, המתחתנת עם גבר שחור. אם הגיוון לא רחב מספיק, התסריטאים הושיבו את סטריינג' בכנסייה למשך חצי דקה שלמה, כדי שתראו שלצדו יושבת אישה מוסלמית עטופה במטפחת. איזה גיוון מעניין, ועוד בכנסייה. "יש לנו את זה".

2.

מי שעוד הקפיד על גיוון בחודש שעבר היה "ערוץ הילדים" הישראלי, אף על פי שהוא לא באמת נדרש לכך. בערוץ, שמיותר לציין – צופים גם ילדים בני 3 ו-4 – עלה "פרויקט הגאווה של ערוץ הילדים" בו הופיעה בפני הילדים בין היתר "דראג קווין" שסיפר/ה על עצמו/ה^[1].

בניו יורק זה כבר עניין שבשגרה. העיר ניו יורק ומדינת ניו יורק שילמו יותר מ-200 אלף דולר לדראג קווינס כדי שיקריאו סיפורים לילדים בבתי ספר ציבוריים מאז 2018, על פי רישומים שהשיג עיתון הניו יורק פוסט^[2]. מתחילת 2022 הגיע ארגון הדראג של ניו יורק (Drag Story Hour NYC) 49 פעמים ל-34 בתי ספר יסודיים, לחטיבות ולתיכונים ברחבי העיר כדי להקריא סיפורים. גם לגנים נכנס הארגון. זה נקרא "שעת סיפור" עם דראג.

אתר הארגון מציין כי המטרה היא "ללכוד את דמיונם של הילדים ולסייע להם לחקור את הנזילות המגדרית שלהם באמצעות מודלים לחיקוי מקסימים, חיוביים וקוויריים ללא בושה", כפי שפורסם באתר מגזין אפוק^[3].

במדינת מישיגן קראה "התובעת הכללית", דנה נסל (Dana Nessel), לשים דראג קווין בכל בית ספר. "אתם יודעים מה לא בעייתי לילדים שרוצים חינוך טוב? דראג קווינס", אמרה בעת ועידה בנושא זכויות אזרח שנערכה ביוני^[4]. "דראג קווינס מהנים! דראג קווינס הם בידור! ויודעים מה עוד אגיד…? דראג קווין לכל בית ספר!".

3.

אם זה לא מספיק אקסטרים עבורכם, בנטפליקס הלכו רחוק יותר, ובמארס האחרון העלו סדרה חדשה בשם "הוא מצפה" (He's Expecting). אחרי שאפל השיקה אימוג'י חדש של גבר בהיריון^[5], החליטו בנטפליקס להשיק סדרה על מנהל מצליח שנכנס להיריון.

המנהל סובל מבחילות בוקר ומשינויים גופניים המתחילים להשפיע על עבודתו, וכאשר הוא מגיע לבית החולים הוא פוגש גבר נוסף בהיריון, איתו הוא מתיידד. בהמשך השניים מקימים קהילה מקוונת לגברים בהיריון ופותחים בקמפיין פרסום שהופך להצלחה מסחררת. אשתו של המנהל משחקת גם היא תפקיד בסדרה. בפרק החמישי היא נקלעת לעימות עם "השטן" – אביה השמרן. אם נדמה לכם שהכול מתיחה אחת גדולה, הסדרה מסתיימת בפרק בו המנהל כורע ללדת ומוחש לבית החולים.

ללא ספק רעיון הגבר היולד "מדבק" היום. מה שהתחיל ב"אפל", המשיך עם נטפליקס, הגיע כעבור חודש וחצי לערוץ 12 ששידר בפריים טיים כתבת וידאו שכותרתה "אבא בהיריון: הסיפור המדהים של לירז"^[6].

4.

לסיום, נקנח ב"יום העשרה" שארגנה רשת BBC לעובדיה. במקום להזמין הרצאה של ליאור סושרד, להוציא את העובדים לסדנת הכנת שוקולד או לארגן אוטובוס שייקח אותם למשחק כדורגל, הגו ברשת רעיון מקורי: מפגש שטיפת מוח עם חברת ייעוץ המתמחה בכינויי גוף.

יועצי החברה ששמה "פרפרים גלובליים" (Global Butterflies) סיפרו לעובדי רשת החדשות כי "אנשים יכולים להזדהות ביותר מ-150 דרכים" ולימדו אותם כיצד לעשות זאת נכון. בין הדרכים האפשריות: "היא" לזכר, "הוא" לנקבה" ו"הם" לזכר או נקבה (בטור מספר 5 כתבתי על כינויי גוף נוספים שאנשים מסגלים היום, כמו "קאט ג'נדר" – מגדר חתולי).

לעובדים נאמר שעליהם לכלול מעתה בכל אימייל של החברה את כינוי הגוף המועדף עליהם. אנשי צוות שהתעקשו לשמור על כינויי גוף "מסורתיים" כמו He לגברים ו-She לנשים הוזהרו שהם "יכולים ליצור אי נוחות, לחץ וחרדה" בקרב אנשים טרנסים. "אם אתה שומע עמיתים המשתמשים בכינויים שגויים כלפי מישהו, קח אותם הצידה והזכר להם את הכינויים הנכונים", נאמר למשתתפים.

אחד העובדים התפטר אחרי יום ההעשרה והדליף את הסיפור לעיתון הטלגרף^[7]. "רשת BBC פשוט לא מבינה מה קורה עם אידיאולוגיית הזהות המגדרית", אמר העובד, "היא מקדמת את הזיהום החברתי בקרב צעירים, במקום להיות המבוגר האחראי בחדר".