1.

במד"א החליטו, בגיבוי שר הבריאות ניצן הורביץ, לשנות את טופסי התרמות הדם ולמחוק מהם את המילים "ארץ מוצא אב" ו"ארץ מוצא אם". במקום "אב" ו"אם" כתבו "הורה 1" ו"הורה 2". הדבר לא התקבל יפה בקרב 40 ישיבות ומוסדות, המונים אלפי תלמידים, שהודיעו למד"א כי לא יתרמו דם עד שהטפסים לא יוחזרו למצבם המקורי. במד"א נרתעו וניסו להגיע לפשרה. הם יצרו טופס חדש בו לא מציינים כלל פרטים לגבי אביו ואימו של האדם. אין אב ואם, וגם אין "הורה 1" ו"הורה 2". כך בוטלו גם האבות וגם ההורים – פשרה שלא התקבלה.

בלב הקונפליקט ניצבים שני טיעונים מרכזיים: הראשון הוא ש"אב" ו"אם" מדירים מהחברה זוגות מהקהילה הלהט"בית ולכן שימוש ב"הורה 1" ו"הורה 2" במקומם הוא מעשה סובלני של פתיחות והכלה. מנגד, טוענות הישיבות, כי ביטול "אב" ו"אם" בטפסים זה "חינוך מחדש" שנעשה לציבור הישראלי, לקבל רעיונות פרוגרסיביים המבטלים את הביולוגיה המשפחתית הבסיסית ביותר ופוגעים באמונה של הציבור המסורתי. כך ששינוי הטופס אמנם מגלה סובלנות גדולה כלפי הקהילה הלהט"בית, אך מביע חוסר סובלנות כלפי הציבור המסורתי.

בכל העולם בוחרים בכיוון הפרוגרסיבי ולא במסורתי. בארה"ב הכניסו בחלק מטופסי הרישום הרשמיים תשעה מגדרים שונים, כדי לגלות סובלנות לכולם:

W (אישה/ילדה)

TW (אישה/ילדה טרנסית)

M (גבר/ילד)

TM (גבר/ילד טרנסג'נדר)

NB (גוף א-בינארי)

GNC (מגדר לא מתאים)

Q (לא בטוח)

NR (בוחר לא לענות)

GNL (מגדר לא רשום)^[1].

השינוי אינו נעצר בטופסי הרישום הרשמיים, אלא חודר לכל היבטי החברה. בישראל, לדוגמה, ברבים מהגנים בחינוך הממלכתי כבר אין יותר "אבא שבת" ו"אמא שבת" בעת הדלקת נרות – טקס שהוא בהגדרתו מסורתי – אלא "מקבלי השבת" או "הורי השבת". הרעיון במקרה זה הוא למנוע מהילדים להתקבע על שתי זהויות – אב ואם – ולהותירם פתוחים מחשבתית לאפשרות שיכולים להיות הורים מאותו מין, ואף לאפשרות שבעתיד הם יוכלו לבחור לחיות כך.

כל השינויים האלה מעלים שתי שאלות רחבות – האם נכון לשנות טקס יהודי מסורתי או זהות מסורתית בסיסית (אב ואם)? והאם מדינה שהיא באופייה יהודית, שבהגדרתה מחוברת בזהותה למסורת בת כ-3,000 שנה, צריכה לשנות את זהותה למען הסובלנות? מה שמונח על כף המאזניים, מנקודת המבט של הציבור המסורתי, אינו עוסק ברגשותיהם האישיים או בטעמם האישי, אלא בשינוי הדי-אן-אי המסורתי הבסיסי ביותר. ובניגוד למה שאפשר לחשוב, ההתנגדות לשינוי הזה לא בהכרח נובעת מחוסר סובלנות לאחר. כי הרי מהי סובלנות?

סובלנות היא היכולת להתייחס לאחר בהבנה ובכבוד, מבלי בהכרח להסכים איתו או לאמץ את מנהגיו. זהו דגש חשוב ושם הכול מתחיל ונגמר: ישראל צריכה להחליט מה היא – מדינה יהודית מסורתית בבסיסה המגלה סובלנות לשונה אך אינה מחויבת לאמץ את מנהגיו, או מדינה יהודית פרוגרסיבית שלא רק שמקבלת את השונה, אלא גם מאמצת את מנהגיו ודעותיו ועל הדרך משנה את הדי-אן-איי המסורתי שלה.

2.

תמיד סיפרו לנו ששנאה עיוורת כלפי קבוצה השונה מאיתנו היא סימן לגזענות ולריקבון מחשבתי, במיוחד בעקבות אירועי הג'נוסייד השונים שהתרחשו במהלך המאה ה-20. אבל זה חברים, היה פעם. היום אנחנו חיים בעידן שונה. היום מתברר ששנאה לקבוצה מסוימת היא לא רק לגיטימית, אלא גם יכולה להיות מקור להעצמה אישית. כך טוען מחקר חדש שעבר ביקורת עמיתים ופורסם בכתב העת המדעי הנחשב Journal of Experimental Social Psychology. החוקרים מסבירים כי שנאה עשויה דווקא להיות הכרטיס שלנו לאושר.

"שנאה ומשמעות בחיים: כיצד שנאה קולקטיבית, אך לא אישית, משככת איום ומהווה תמריץ למשמעות בחיים", היא הכותרת שבחרו לתת למחקר החוקרים בהובלתו של אבדו אלנקורי, דוקטורנט באוניברסיטת ווטרלו הקנדית^[2].

אחרי שלמדו את התנהגותם של 847 משתתפים מלאי שנאה שגייסו, הגיעו החוקרים למסקנה כי אלה המטפחים איבה ישירה ופרטית נגד אינדיבידואלים מסוימים, אינם מלאי משמעות כמו אלה המטפחים שנאה קולקטיבית ומתעבים קבוצות שלמות. אלנקורי מסביר כי בעוד שנאה אישית נגד אנשים מסוימים יכולה לחולל משמעות בחיי האדם, היא יכולה גם להפיק רגשות שליליים שיחלישו את תחושת המשמעות. שנאה קולקטיבית, לעומת זאת, עשויה לעורר תחושת משמעות גדולה יותר בחיים המתעלה על הרגשות השליליים.

אלנקורי מציין כי שאלות רבות במחקר נותרו עדיין פתוחות. לדוגמה, "אולי אנחנו יכולים לאמן את עצמנו להיאבק נגד, או אפילו לשנוא את הדברים שנכון לשנוא בחיים"^[3]. שאלה מעניינת אחרת שאולי תוכל לשנות את חייכם אם תתעמקו בה היא "לראות איך שנאה משתווה למקורות אחרים של משמעות בחיים. האם שנאה חזקה יותר מאהבה, למשל, במתן תחושה מתמשכת של משמעות לאנשים? אולי שנאה היא קלה יותר או בטוחה יותר כי היא פחות פגיעה מאהבה – אין צורך להיפתח לאדם אחר כדי לחוות את המשמעות המגיעה מלחימה באויב".

מכירים את המשפט: "עם חברים כאלה מי צריך אויבים?" היום זה התהפך: "עם אויבים כאלה מי צריך חברים?".

3.

חג המולד הנחגג בארה"ב אמנם הסתיים, אבל הקמפיין החגיגי שהעלה ארגון BLM (Black Lives Matter) לכבוד הכריסמס ייזכר לדיראון עולם.

ראשית קצת רקע. בתקשורת סיפרו לנו כי Black Lives Matter היא תנועת מחאה נגד אלימות משטרתית וגזענות כלפי שחורים. מטרות מבורכות, שכן אף לא אחד רוצה להיות גזען ובטח שלא לסבול מאלימות משטרתית הנובעת מגזענות. אלא שבתקשורת שכחו לספרו לנו פרט חשוב אחד – הם רימו אותנו. BLM אינו ארגון נגד גזענות, בדיוק להפך.

בגרפיקה פרסומית שהעלתה התנועה לאתר האינטרנט שלה וקודמה ברשתות החברתיות, היא הצהירה: "אנחנו חולמים על #Blackxmas. זה אומר שאין להוציא כסף על חברות לבנות בין 26.11.2021 ל-1.1.2022".

באתר הקמפיין הסבירו: "הוציאו את כספכם מבנקים תאגידיים לבנים לבנקים בבעלות שחורה". הרציונל: "העליונות הקפיטליסטית הלבנה המציאה [בעבר] את השיטור… כדי להגן על האינטרסים שלה ולהציב מטרות על גבם של אנשים שחורים"^[4].

במקום לעודד אנשים לקנות מעסקים שבבעלות שחורה, החליטה התנועה לעודד את תומכיה להחרים עסקים בהתבסס על צבע העור של בעליהם, אף על פי שרבים מהעסקים הלבנים האלה תומכים ב-BLM (כמו אפל, אמזון ועוד). אין צורך ללכת למילון כדי לחפש הגדרה לגזענות, כיוון ש-BLM המחישו אותה מצוין.

הפוליטיקאי השחור קן בלאקוול, לשעבר ראש העיר של סינסינטי שבמדינת אוהיו, אמר כי "BLM הוא ארגון מרקסיסטי" שנלחם בקפיטליזם. "עוד ועוד חבר'ה (מהקהילה האפרו-אמריקנית) קמים ומתחילים להתנגד לתנועה. הם מבינים ש-BLM הוא ארגון הנסוב סביב עצירת המימון למשטרה… BLM הוא ארגון פושט רגל וטיפשי מבחינה פוליטית"^[5].