"'פמיניזם זה לכולם' הוא שם הספר הידוע ביותר של הסופרת והחוקרת הפמיניסטית האדירה בל הוקס שאיבדנו היום", כתבה ב-15 בדצמבר שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי. "היא דיברה על חינוך מגדרי לבנות ולבנים, כדי לבנות עולם שוויוני יותר, לא רק שוויון מגדרי אלא שוויון גזעי ומעמדי. בל הוקס השאירה לנו טקסטים פמיניסטים מכוננים, לכולןם"^[1].

יש לציין כי בל הוקס נחשבת לאחת ההוגות הבולטות של הפמיניזם, ובמיוחד של "הפמיניזם השחור" בארה"ב. אם אתם לא בקיאים בתיאוריות פמיניסטיות ובמגדר, לא נורא, טענה הוקס – לא תזדקקו לכך כדי לקרוא את "פמיניזם זה לכולם". הוקס ניסתה להציג את הפמיניזם בספרה באופן פופולרי, ממקום של "שכל ישר", בלי שימוש בעגה מקצועית ותוך מתן דוגמאות קונקרטיות^[2]. מטרתה הייתה להוציא את הפמיניזם מהשוליים הקיצוניים לעבר המרכז, וכך לגרום ליותר אנשים להתחבר אליו ולהיסחף אחריו. הפמיניזם, הסבירה, אינו שייך רק לקבוצת נשים רדיקלית ושונאת גברים, אלא שייך גם לגברים עצמם.

"מהו פמיניזם?" היא שואלת באופן רטורי בספרה, ומשיבה: "פמיניזם היא תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי"^[3]. זהו. שלושה מאפיינים שכל אדם נורמטיבי אמור לחוש הזדהות איתם. אף גבר, הרי, אינו רוצה להיות סקסיסט המתייחס לנשים בתור אובייקט מיני, ובטח שלא אדם המנצל או מדכא אותן בגלל היותן נשים או בגלל מעמדן או צבע עורן.

הוקס מציירת בספר את חזונה במילים ורודות: "דמיינו שאתם חיים בעולם בו אין שליטה, בו נשים וגברים אינם דומים או אפילו שווים תמיד, אבל זה עולם בו חזון של הדדיות הוא האתוס שמעצב את יחסי הגומלין שלנו. דמיינו חיים בעולם בו כולנו יכולים להיות מי שאנחנו, עולם של שלום ושל אפשרויות. […] התקרבו וראו כיצד פמיניזם יכול לגעת ולשנות את חייכם ואת החיים של כולנו. התקרבו ודעו ממקור ראשון במה עוסקת התנועה הפמיניסטית. התקרבו ותוכלו לראות: פמיניזם הוא לכולם"^[4].

כמעט משכנע. אלא שקריאה בכתבים נוספים שפרסמה הוקס מגלה כי מדובר במסך עשן בלבד – באסטרטגיה מכוונת שמטרתה להתקרב למרכז השיח, למה שקל לציבור לקבל. דעותיה האמיתיות של הוקס רחוקות מהמתינות הזו. היא אינה אשת מרכז כלל וכלל, לא בערכים ולא בדעות, אלא מרקסיסטית המשתייכת לקיצון אידיאולוגי ופוליטי מוגדר.

בכתביה הקודמים הוקס משתמשת תדיר בניתוח מרקסיסטי להבנת החברה, כזה המתרכז במאבק בין מעמדות ובמאבק בין גזעים, וכמובן ברוח הגישה העכשווית – בהצטלבות ביניהם – כלומר בשילוב שבין המאבק המעמדי והמאבק הגזעי. מנקודת המבט המרקסיסטית, כפי שהסבירו מרקס ואנגלס במניפסט, "ההיסטוריה של כל החברות הקיימות עד כה היא היסטוריה של מאבק מעמדי… מדכאים ומדוכאים עמדו תמיד זה מול זה וניהלו מאבק מתמיד". לכן מטרת המרקסיסטים לנהל ולייצר כמה שיותר מאבקים בחברה, שכן הם מאמינים שבאמצעות מאבקים אלה החברה מתקדמת אל עבר שלמותה.

זוהי תפיסת כאוס של המציאות שאינה מקדמת פיוס, אחווה ושלום בין אנשים, אלא קונפליקטים, מאבקים, אי סדר ומהפכה, מתוך אמונה שזו הדרך לתיקון החברה. הוקס היא סוכנת כאוס כזו המיישמת את התיאוריה של מרקס בכתביה. לא רק כאשר היא תוקפת את הגברים, אלא גם כאשר היא מקפידה לתקוף את הנשים הלבנות, הבורגניות כמובן, כיאה למרקסיסטית, מכיוון שהן, ובכן, לבנות בורגניות. וכידוע לכל, נשים לבנות בורגניות "מנצלות ומדכאות נשים אחרות", היא כותבת^[5].

בתוך התנועה הפמיניסטית הסכימו עם הרעיון הכללי שהביעה, טוענת הוקס, ולכן כמעין תיקון או איזון ניסו פעילות פמיניסטיות לכלול כתבים של נשים כהות בתוכנית הלימודים שהעבירו. "הן שוכרות אישה כהה כדי ללמד קורס על הקבוצה האתנית שלה, או שהן מוודאות שאישה כהה או כמה נשים כהות יהיו נציגות בארגונים פמיניסטיים", כותבת הוקס.

אבל הוקס לא הסתפקה בזה, שכן פיוס אינו אופציה תחת אידיאולוגיית הכאוס הזו. לא משנה כמה מישהו ינסה להוכיח, במעשים ובמילים, שאינו גזען ונצלן כפי שנטען נגדו, האידיאולוגיה תכווין להמשיך לטעון שהוא כזה ולתקוף אותו. לכן הוקס המשיכה לבקרן וטענה כי "לעתים קרובות הן מסוות את העובדה שהן אינן מוכנות בשום פנים ואופן לוותר על השליטה ההגמונית שלהן בתיאוריה ובפרקטיקה [הפמיניסטית], שליטה שלא היו משיגות לולא הייתה זו מדינה קפיטליסטית הדוגלת בעליונות הגזע הלבן"^[6]. ובמילים פשוטות, אף על פי שהנשים הלבנות מנסות להתפייס – זו רק פעולת הסוואה שמטרתה להסתיר את העובדה שהן הגיעו להוביל את התנועה הפמיניסטית לא בגלל יכולותיהן ובגלל מחשבתן, אלא בגלל צבע עורן. בגלל הפריבילגיה שלהן, ממנה הן נהנות תחת החברה הקפיטליסטית הלבנה והמדכאת.

הוקס חרטה על דגלה התנגדות לגזענות, אבל הפריחה ריח גזעני רעיל נגד "אחיותיה" הלבנות הבורגניות, שהן לתפיסתה מדכאות, בעוד נשים שחורות משויכות אוטומטית, רק בגלל צבע עורן, לקבוצת המדוכאות. כדי לאמוד את ההיגיון הזה, תחשבו על מישל אובמה, קונדוליזה רייס, קמלה האריס, סוזן רייס וביונסה נולס. או על נשים שחורות שפרצו בשנות ה-80 וה-90 כאשר הוקס כתבה את מרבית מאמריה, כמו ויטני יוסטון ומריה קארי.

כיאה למרקסיסטית, כתבה הוקס גם על חלוקה מחודשת של ההון בחברה. כלומר, על הלאמת הרכוש הפרטי מאנשים. "כל עוד נשים אינן מכירות בצורך לחלוקה מחודשת של ההון והמשאבים בארה"ב, ואינן עובדות למימוש מטרה זו, לא תיתכן חבירה בקרב נשים ממעמדות שונים", הדגישה^[7]. מודל החשיבה שלה היה כאמור המודל של מרקס ואנגלס שכתבו כי "התיאוריה הקומוניסטית יכולה להיות מסוכמת במשפט אחד: ביטול הרכוש הפרטי"^[8]. שוד של ההון והרכוש שצברו אנשים בחייהם בעמל רב, וחלוקתו מחדש להמונים באופן "הוגן" על פי גחמותיה של הקבוצה השלטת שהשתלטה על ההון.

בתפיסתה של הוקס מופיעים גם מאפיינים נוספים מהתיאוריה הקומוניסטית, בהם התנגדות מוחלטת לדת. לדעתה הדת מציעה "רוחניות פטריארכלית" בה מצייתים לאל שולט ולכן יש לבטל אותה. האלטרנטיבה שהציעה לדת היא "רוחניות פמיניסטית" בה אין פטריארכליות, ומן הסתם גם אין בה אל^[9]. זוהי רוחניות אתאיסטית המזיזה הצידה את הנשים המאמינות. לא בדיוק "פמיניזם לכולם".

הוקס מציינת גם שחשוב היה לה ליצור "תודעה ביקורתית", מושג המגיע מהניאו-מרקסיזם, עליו התחנכה לאחר שלמדה את כתביהם של מרקס ושל יורשו המערבי – האיטלקי אנטוניו גראמשי^[10]. לא לחינם ב-2020 פתחו במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) "קבוצת קריאה" מקוונת ל"טקסטים מרכזיים בחשיבה הפמיניסטית השמאלית והרדיקלית של השנים האחרונות", והקדישו מפגש לפרק מתוך "פמיניזם זה לכולם" של הוקס^[11].

האם השרה מיכאלי מאמינה באידיאולוגיית הכאוס של הוקס? להגנתה ניתן לטעון כי לא הכירה את הצד הרדיקלי של הוקס ואימצה רק את הצד הפופוליסטי והמתון שלה שכיוון למיינסטרים. תהיה זו הנחה גדולה ממש לשרה, שתציג אותה כקורבן שנפל ברשתה של הוקס. אך למען הספק נעשה אותה.

אם יש משהו שניתן לומר בוודאות על מיכאלי והוקס, זה ששתיהן אהבו לשבש את השפה. בדומה למיכאלי, גם הוקס שיבשה אותה, אך עשתה זאת בצורה שונה. הוקס הקפידה לכתוב את שמה באותיות "קטנות" – bell hooks (ללא Capital) מתוך אמונה חזקה שיש לבטל את כל "כלי האדון" בחברה – בהם כללי השפה והכתיבה.